בעל התניאארץ הרצון
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"
ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ד'
לשם מה לפרט?
בפתח הפרשה, הקדוש-ברוך-הוא מבטיח לעם ישראל שפע ברכות: שלום, ניצחון על האויבים, השגחה אלוקית ושגשוג כלכלי. אך כל זה - "אם בחוקותי תלכו"1. אם בני ישראל יקיימו את החוקים, אותם מְצַוֶה עליהם הקדוש-ברוך-הוא.
אך אם חלילה לא יצייתו לדברַי, מזהיר הבורא את העם, יבואו עליכם היפך הברכות, וכאן מופיעים פסוקי ה"תוכחה".
פרשני המקרא2 תוהים, לגבי ההתייחסות הספציפית המופיעה בפסוק הראשון בפרק הברכות, מדוע לא נאמרה ברכה כללית בדבר תנובת האדמה ועושר התבואה? מה משמעות החלוקה והפירוט שהארץ תצמיח יבול והעצים יתנו פירות?
שבירה ושִברה
בתורת הסוד מוסבר בהרחבה, כי בטרם נבראו העולמות באמצעות 'סדר השתלשלות', שבו האור האלוקי ירד ונמשך מדרגה לדרגה, לפי סדר הנקרא 'עולם התיקון', היה מצב המכונה 'עולם התוהו' - מצב המתאפיין בשפע אורות נעלים ותקיפים - "אורות מרובים", אך "בכלים מועטים", שיכולת הקיבול שלהם מוגבלת, והם אינם מסוגלים להכיל את השפע העצום.
הואיל וגם השפעה חיובית, צריכה להיות במינון מותאם לכלי המקבל, הרי שבמפגש בין "האורות המרובים" לבין "הכלים המועטים", אירעה "שבירת הכלים"3.
לכן נוצר 'עולם התיקון', בו יש התאמה מלאה בין עוצמת ה"אורות" למידת ה"כלים". וכך התאפשרה, בסופו של תהליך, בריאת עולמות ונבראים מוגבלים, ואף בריאת העולם הזה הגשמי.
אך העולם שנברא, אינו חף מאורות אלוקיים נשגבים. רפ"ח (288) ניצוצות של קדושה, 'נפלו' לָעולם, כתוצאה מ"שבירת הכלים", ותפקידם של בני ישראל, הוא לברר את הניצוצות הקיימים בגשמיות העולם - על-ידי קיום מצוות מעשיות כרצון הבורא, ולהעלות את הניצוצות לקדושה, אל שורשם. כך מזככים ומעלים את הבריאה לדרגה רוחנית נעלית יותר מאשר הייתה קודם הבריאה. כך מביאים את הגאולה.
"ארץ עץ החיים"
זיכוך זה נקרא בתורת הסוד 'בירור ניצוצות'. ועל-פי הקבלה, הניצוצות הנעלים ביותר, נמצאים בנבראים הנחותים ביותר. ה'דומם' הוא החלק הנחוּת ביותר בבריאה, ועל-פי הכלל4 - "כל הגבוה ביותר, נופל למטה ביותר", נמצא - שבארץ הגשמית, גלומים האוצרות הרוחניים הנעלים ביותר.
לכן הפסוק מדגיש את עניין ה'ארץ' ועצי הפרי. שכן, על-ידי ההליכה בחוקות ה', נמשכים לעולם הזה, אורות אלוקיים מהדרגות הגבוהות ביותר - 'ארץ' ו'עץ החיים'.
-
ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ג'. ↩
-
ראה ביאורים בפירוש הרמב"ן ובפירוש המלבי"ם לויקרא, פרק כ"ו, פסוק ד', ועוד. ↩
-
האר"י הקדוש, בספר 'עץ חיים' (שער הכללים, פרקים א'-ב'. ועוד). בתורת הקבלה וספרי החסידות מוסבר, כי ה"כלים" היו קטנים מדי ולא היו יכולים להכיל את עוצמת ה"אורות". הם נשברו, וניצוצות הקדושה שבהם נפלו אל הקליפות. הניצוצות שנפלו, נמצאים בעולמות בריאה-יצירה-עשייה בכלל, ובדברים הגשמיים בפרט, ועבודתם של בני ישראל היא לברר את הניצוצות מהקליפות ולהעלותם לקדושה, לשורשם הנעלה ב'עולם התוהו', שמכך ממשיכים אור עליון ביותר מהשורש והמקור של 'תוהו', ולמעלה מזה עד "אין סוף". (על-פי 'שיעורים בספר התניא', חלק ד', עמוד 1901). ↩
-
'ליקוטי תורה', פרשת ראה, דף י"ט, ג'. 'שערי אורה' (לאדמו"ר האמצעי), שער הפורים, דף נ"ח, עמוד א' ואילך. ועוד. ↩