בין שמים לארץ

סיוע גשמי

הפסוק הראשון שבפרשתנו המחלק בין סוגי הנגעים, מאבחן שלושה סוגים ראשוניים - שאת, ספחת ובהרת. נביא כאן סוגיה מרתקת המובאת בגמרא, ונידונה ומוארת באור חדש - בתורת אדמו"ר הזקן.

הגמרא מספרת, שנחלקו בישיבה של מעלה בהלכה. הדין הוא שהופעת שיער לבן בתוך הנגע היא סימן טומאה, אך דין זה הוא רק אם הבהרת שבעור הבשר הייתה קודמת לשׂיער לבן הצומח במקום הבהרת, ואז הנגע טמא; אם שׂיער לבן היה קודם לבהרת - הוא טהור; אולם, מה הדין במקרה של ספק, כשאין יודעים אם הבהרת קדמה, או השיער הלבן קדם? - הקב"ה אומר: 'טהור', וכל בני הישיבה של מעלה אומרים: 'טמא'. ואמרו בישיבה של מעלה: מי נוכח? (מי יבוא לכאן ויכריע בשאלה זו?). והסכימו כי יוכיח ויכריע רבה בר נחמני… שאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים (שהיה גדול מאוד בידיעותיו בהלכות אלו)…

בהמשך, מספרת הגמרא שכשרבה בר נחמני נפטר, הוא ענה על השאלה שנידונה בישיבה של מעלה, ופסק: 'טהור טהור'¹.

נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שבבית-דין של מעלה, ואפילו כשהקדוש-ברוך-הוא בעצמו הכריע, לא הושגה הסכמה, והיו צריכים להסתמך על פסקו של רבה בר נחמני - ילוד אישה, שחי בעולם הזה?

"כי קרוב"

התשובה לשאלה זו, קשורה במושג המוכר מסיפור מפורסם אחר, במסכת בבא מציעא: "לא בשמים היא"². התורה נמסרה לבני אדם, על-מנת שחכמי הדור יכריעו בהלכה על-פי כללי התורה, כפי שהם נראים במציאות הגשמית של העולם הזה, ולפיכך גם אם מהשמים תצא בת-קול, אין לה כוח לפסוק הלכה בעולם הזה.

אך נקודה נוספת נותרת לא ברורה: מה טיבה של מחלוקת בין בית-דין של-מעלה לקדוש-ברוך-הוא? אם ה' הוא מקור התורה, ואם כן, כך היא ההלכה, כיצד יכולה להיות מחלוקת על הכרעותיו?

כדי להבין את העניין, עלינו לצלול לעומק הדברים - בהרת בעור ושׂיער לבן, הם שני סימני צרעת, פנימי וחיצוני. השׂיער מסמל רובד חיצוני, בעוד הבהרת מסמלת רובד פנימי יותר. אם השׂיער הלבין לפני הופעת הבהרת, הבעיה חיצונית וביטוייה פחות חמורים - האדם טהור. אך אם הבהרת קדמה לשׂיער, זהו סימן לבעיה פנימית עמוקה יותר, ולכן האדם טמא.

נקודות המבט

'טהור' ו'טמא' מייצגים ביטול וישות: טהרה מבטאת ביטול, ואילו טומאה מבטאת ישות. לדוגמה, המת מטמא כי הוא גוף גשמי חסר נשמה, שהיא טהורה. במחלוקת בבית-דין של-מעלה, השאלה הייתה מה הדין במקרה שישנו ספק אם הבהרת קדמה לשׂיער הלבן או להיפך: האם האדם טהור או טמא?

בית-דין של-מעלה פסקו 'טמא', שכן הם חלק מהמציאות, וההטיה הבסיסית שלהם היא לישות וטומאה. כל עוד אין טהרה ודאית, הם פוסקים טומאה כברירת מחדל. לעומתם, הקדוש-ברוך-הוא פסק: 'טהור', כי הוא נעלה, נבדל, ושולל את המציאות, ומנקודת המבט שלו, ברירת המחדל היא ביטול וטהרה. לכן, למרות פסיקת ה', בית-דין של-מעלה לא שינו את דעתם, כי הם שופטים מתוך המציאות. מי שהכריע בסופו של דבר, היה רבה בר נחמני, שחי בעולם הזה³.

1. מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד א'. ↩

2. דברים, פרק ל', פסוק י"ב. ↩

3. ראה 'ליקוטי שיחות', חלק י"ב, עמוד 64 ואילך. בכמה שיחות, מביא הרבי מליובאוויטש את דברי ה"כסף משנה" כי העובדה שהרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת, סוף פרק ב') פסק שלא כרבה בר נחמני בסוגיה זו, היא מכיון שרבה פסק 'טהור' בשעת יציאת נשמתו, ולפי זה פסק ההלכה שלו הוא בכלל "לא בשמים היא" (התוועדויות תשמ"ז, חלק ב', עמוד 478, הערה 29). וראה ב'ליקוטי שיחות' שם (עמוד 68, הערה 34) ש"אפילו לה"כסף משנה" - שבשעת יציאת נשמה כו' - הרי כשנאמר שרבה נוכח [יוכיח] - לא נודע שיהיה בשעת יציאת נשמה". ↩