בעל התניאהמאמץ משתלם
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא"
ויקרא, פרק י"ב, פסוק ב'
חיים חדשים
בתחילת פרשת השבוע, הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶּה את משה רבינו על דיני היולדת: בלידת בן, יש לבצע ברית-מילה ביום השמיני. האֵם שילדה תהיה טמאה במשך שבוע, ולאחר מכן תטבול ב'מקווה טהרה', תמתין 33 ימים נוספים, ואז תקריב קורבן מיוחד - 'קורבן יולדת'. בלידת בת, תקופת טומאתה של היולדת תימשך שבועיים, ואחריהם היא תטבול, תמתין 66 ימים - ואז תקריב את הקורבן במקדש.
ונשאלת השאלה:
מדוע הכתוב, שכל מילה ואות בו מדויקים - לא מסתפק במילים "אשה כי תלד זכר"1, למשל, ומוצא לנכון להתייחס למתרחש לפני הלידה, ומקדים ואומר "אשה כי תזריע"?
ייחוס הבת והבן
התלמוד2 שופך אור על משמעות הכתוב, ואומר שאכן יש הבדל בתהליך יצירת הוולד בין זכר לנקבה. אם האישה "מזריעה תחילה" - כלומר, אם ההתעוררות והתשוקה להבאת דור ההמשך לעולם, מתחילה מִצִדָהּ, היא תלד זכר. לעומת זאת, אם האיש "מזריע תחילה" - כלומר, אם היוזמה והמגמה באה מהגבר, תיוולד נקבה.
ואמנם, בכמה מקומות בתורה, נשים מיוחסות כבנותיהן של אביהן. כמו, לדוגמה, במקרה של דינה בת יעקב3. לעומת זאת, " הזכרים תלה [הכתוב] בְּלֵאָה"4 - חלק מהשבטים מוזכרים כבני אימותיהם דווקא.
קב שלו
בתורת החסידות מוסבר5, כי לדברים יש עומק רוחני, הרלוונטי לעבודת ה' של כל יהודי - המשימה שבשבילה נשלחה נשמתו לעולם.
"איש" ו"אישה" מייצגים את בורא העולם ואת עַם ישראל - בהתאמה. "אישה מזרעת תחילה" מסמל מצב שבו ההתעוררות הרוחנית, מַתחילה מעַם ישראל, מעבודה אישית ומאמץ של היהודי להתקרב לבוראו. השקעה שכזו, יכולה להוביל להישג עצום - "זכר" - אהבה עוצמתית כלפי ה', שבאה בתגובה מהשמים, ו'מתדלקת' את האדם בכוחות להמשיך ולהתעלות ברוחניות.
לעומת זאת, אם ההארה הרוחנית מלמעלה, היא שהציתה את אש האהבה לבורא, ללא מאמץ מוקדם מצד האדם, אין לאהבה זו קיום, מאחר שלא קדמו לה מאמץ, השקעה ויגיעה. ככה זה בחיים. 'מתנות חינם' הן הזדמנויות שניתן לממש רק בעבודה קשה. יותר מכך, חז"ל אומרים, כי "אדם רוצה בקב שלו, [יותר] מתשעה קבין של חברו"6. כלומר, אדם מעריך דווקא דבר שטרח והתייגע על-מנת להשיגו.