שני קצוות, רצון אחד

למה לכפול?

פרשת "תרומה" עוסקת באחד הציוויים המיוחדים שקיבל עַם ישראל מאת הקדוש-ברוך-הוא - המשימה לבנות לאלוקים בית גשמי, פה בעולם הזה. תוך כדי הנדודים במדבר, נבנה המשכן, שהוא מקדש-עראי שנבנה מחדש בכל חניה. בהמשך, בארץ ישראל, נבנה מקדש של קבע. בני ישראל תרמו לעשיית המשכן וכליו ברוחב לב, והתגייסו לביצוע המשימה.

המקום המקודש ביותר במשכן ובבית-המקדש הוא קודש-הקדשים. חלל מיוחד שקירותיו מצופים זהב טהור, והוא נמצא מבעד לפרוכת.

במרכז החדר שָׁכַן ארון ברית ה', עשוי עץ שיטה¹ ומצופה זהב. בתוכו שכנו לוחות-הברית שמסר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו², במכסה העליון של הארון הייתה קבועה הכפורת, ועליה הכרובים - דמויות בעלות כנפיים פרושות, העומדות האחת אל מול השנייה.

בציווי על עשיית הכרובים, יש דבר תמוה:

תחילה מופיעה ההוראה לבנות שני כרובים מצידי הכפורת: "ועשית שניים כרובים זהב… משני קצות הכפורת". והפסוק הבא חוזר שוב על אותו הציווי, לכאורה, בשינויים קלים: "ועשה כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה… על שני קצותיו".

פרשני המקרא, מתייחסים לקושי העולה מצמד הפסוקים הללו, ושואלים, מדוע התורה, המדויקת כל-כך ואין בה אף מילה מיותרת, חוזרת על אותו הציווי פעמיים?³

תורה ועבודה

ההסבר החסידי לעניין הכרובים - מגלה, כי למרות ששני הכרובים זהים במראם ובעשייתם, המהות של כל אחד מהם שונה. עיקרו של החידוש בבניית המשכן, הוא רצונו של הקדוש-ברוך-הוא לצמצם את הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר של הקדושה, ולהוריד אורות נעלים מאד אל עולמנו הנחוּת.

הכרוב האחד המגיע מן הקצה הראשון, מעולם אחר, מסמל את התורה - שהיא פעולת הצמצום האלוקי להמשיך את אורו הגדול ולהתלבש בעולמות הגשמיים. מן הקצה השני, הכרוב הנוסף מייצג את המשימה המוטלת על עם-ישראל ולהפיץ את אור הקדושה בעולם הזה.

חיבור הֲפָכִים

לכן הכתוב מדגיש כי מכל קצה מופיע כרוב אחר, ומשקף מהות רוחנית שונה מהשני. אבל כיצד יתחברו שני הכרובים למען ביצוע של אותה מטרה משותפת?

יש לזכור, כי אותו רצון אלוקי שיצר את נבדלוּת הערך בין הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר לבין העולם המגושם ביותר - הוא עַצְמוּת ומהות האלוקות, הרצון שלמעלה מכל הדרגות. על-ידי גילוי עַצְמוּת האלוקות, ניתן לחבר הפכים, ולרתום אותם להגשמת משימה אחת, ליצור "לו יתברך דירה בתחתונים" (בעולם הזה, התחתון)⁴.

1. שמות, פרק כ"ה, פסוק י'. ↩

2. מלכים א', פרק ח', פסוק ט'. ↩

3. רש"י, אור-החיים. ↩

4. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ל"ו. ↩