שכר הכלל ושכר היחיד

רבים או יחיד?

בפרשת "בחוקותי", התורה מפרטת את הדברים הטובים והשכר הגדול שיבואו על בני ישראל, אם הם יקיימו את התורה והמצוות.

בפסוקים אלה, התורה מדברת בלשון רבים, והדברים מכוּונים אל כלל ישראל - "ונתתי גשמיכם בעִתם"¹, "והשיג לכם דַּיִשׁ את בָּציר… ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם"², "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם, וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם"³. כלומר, התורה אינה מדברת אל היחיד, אלא אומרת הבטחות כלליות לכללוּת האומה.

לעומת זאת, במצוות אחרות שגם בהן נאמר שכר, כמו למשל מצוות כיבוד אב ואם⁴ ומצוות שילוח הקן⁵, התורה מדברת אל האדם בתור יחיד, וגם ההבטחה של השכר היא אל האדם היחיד.

ונשאלת השאלה:

מדוע לעיתים התורה מבטיחה את השכר בלשון רבים, באופן כללי, ולעיתים ההבטחה באה בלשון יחיד, באופן פרטי?

מדוע לא מוזכר שכר רוחני?

להבהרת הדברים, יש להקדים ולשאול, מדוע בכלל התורה מבטיחה שכר גשמי על קיום התורה והמצוות? מהי הסיבה לכך שבתורה לא מוזכר כלל עניין השכר הרוחני?

התשובה לכך היא⁶: יש שני סוגים של ברכה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לעולם. יש ברכה כללית לאומה כולה, ויש ברכה פרטית לאדם. הברכה הכללית היא הברכה הגשמית, כי בייעודים הגשמיים לא ייתכן שלאחד יֵרד גשם על פני השדה ולשני לא יֵרד, אלא הולכים אחרי מעשֵי הרוב, ואם רוב הקהל זכאי, גם הרשע כלול בתוכם וייהנה מהברכות. ולעיתים להיפך, גם הצדיק נספה בעוון העיר, וזאת מפני שהגזירה הכללית על העיר אינה מתחשבת בו כפרט.

ואילו בשכר הרוחני, כל אדם מקבל לפי דרגתו. ואם יש רשע בסביבת צדיקים, אינו ניצל בזכות כולם אלא הוא בחטאו יומת, כמו שנאמר: "והבדילוֹ ה' לרעה"⁷. וכל אחד מקבל את המגיע לו במדויק.

כל יחיד משפיע

לכן, כאן כשהתורה מדברת על ייעודים ששייכים לכללות האומה, הכתוב מדבר בלשון רבים, ורק על ייעודים גשמיים. ואילו כשהתורה מדברת על ייעודים רוחניים ועל האדם הפרטי המקבל את שכרו, התורה מדברת בלשון יחיד. כמו במִצְוַת שילוח הקן הנזכרת⁸, שם נאמר: "וְהַאֲרַכְתָּ ימים"⁹, והכוונה לשכר רוחני בעולם הבא, ולכן הדברים אמורים בלשון יחיד.

מכאן אנו למדים את ההשפעה שיש לכל אדם יחיד על כלל הציבור. ייתכן שבפעולה אחת, אדם יחיד יכריע את גורל כל הדור, ואת השכר הגשמי של כל אנשי עירו¹⁰.

1. ויקרא, פרק כ”ו, פסוק ד’. ↩

2. שם, פסוק ה’. ↩

3. שם, פסוק ט'. ↩

4. שמות, פרק כ’, פסוק י”ב: "כָּבֶּד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך". וראה גם דברים, פרק ה’, פסוק ט”ז. ↩

5. דברים, פרק כ”ב, פסוק ז’: “שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך, והארכת  ימים”. ↩

6. ראה גם בפירוש הרמב”ן לדברים, פרק י”א, פסוק י”ד, דיבור-המתחיל “בכל לבבכם ובכל נפשכם”. ↩

7. דברים, פרק כ"ט, פסוק כ'. ↩

8. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל”ט, עמוד ב' (ושם הגמרא מתייחסת לשילוח הקן וכן לכיבוד אב ואם. עיין שם). ↩

9. דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'. ↩

10. ראה גם משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה א'. ↩