דין המקלל היהודי והמצרי – שווה

מדוע הסתפק משה?

בתחילת הפרק האחרון שבפרשתנו, פרשת “אמור”, מדובר על דיני המנורה ו’שולחן לחם-הפנים’. אלו דינים שמבטאים את החשיבות להיזהר בכבוד ה’ ולשמור על קדושתו. לאחר מכן, מתואר מקרה שממחיש מה קורה כאשר, חס ושלום, לא מקפידים על קדושת שמו של הקדוש-ברוך-הוא.

מתוך המחנה, יצא איש שאביו מצרי ואמו יהודייה, וקילל את שם ה’. משה ובני ישראל הסתפקו מה דינו, והקדוש-ברוך-הוא הכריע ופתר את הספק: “הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה”¹.

ונשאלת השאלה:

מדוע היה למשה ספק מלכתחילה? הרי מפורש: “וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת"². ואם כן, קל וחומר למקלל שם ה’ שדינו מוות?

בין יהודי למצרי

ההסבר הוא, שאכן הספק של משה לא היה מה דינו של מקלל, אלא מה דינו של אדם שאביו גוי ואמו יהודייה. האם דנים אותו כגוי או כישראל. לכן אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: “אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל… מוֹת יוּמָת”³ - אין הבדל בין אם הוא איש יהודי או איש מצרי. בין כך ובין כך, דינו מוות.

וכפי שמובן גם מהמשך הפסוקים:

“אִישׁ אִישׁ, כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" - גוי שמקלל את אלוהיו, שהאלהים שלו כביכול יעניש אותו, ואין עלינו להענישו (כי אם אלוהיו - א-לוהים הוא, יריב את ריבו [אלא שבאמת לאלוהיו של הגוי אין יכולת להענישו, כי הוא אליל שקר]), אבל “נֹקֵב שֵׁם ה’” - מי שמקלל את שם ה’ - “מוֹת יוּמָת”. הפסוק ממשיך: “רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח” - אין הבדל בין גר וישראל, אלא בין כך ובין כך - דינו מוות. הטעם לכך הוא: כי אם המקלל אינו מבני ישראל מה לו לשאת על שפתיו את שם אלוקֵי ישראל, ולכן מפני שקילל בפיו ובשפתיו את השם הנכבד - ראוי שיומת. ואם המקלל הוא מצרי - היה לו לקלל את אלוהי מצרים, אבל לא את אלוקי ישראל בתוך עמו ומחנהו.

ביטול לדבר ה’

בהמשך העניין, הקדוש-ברוך-הוא מוסיף ואומר, שגם לעניין הכאת בהמה או הכאת אדם, דינו של ישראל ודינו של הגר - שווה, “מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח”⁴.

ואם בתחילה בני ישראל חשבו מדעתם, שאין זה נכון להרוג את המקלל כיון שהוא בן איש מצרי, למעשה הם ביטלו את דעתם ועשו כדבר ה’ כנאמר - “וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה”⁵.

1. ויקרא, פרק כ”ד, פסוק י”ד. ↩

2. שמות, פרק כ”א, פסוק י”ז. ↩

3. ויקרא, פרק כ”ד, פסוקים ט”ו-ט”ז. ↩

4. שם, פסוק כ”ב. ↩

5. שם, פסוק כ”ג. ↩