הבדלה בין ישראל לעמים – במאכלים

לא ללכת בחוקות הגויים

לקראת סיום הפרשה, אומרת התורה כמה משפטי סיכום: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם… אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים”¹. כלומר, לא כל מצוות התורה מפורטות בפרשתנו, ולכן מסיימת התורה באמירה כללית לשמור את כל הציוויים שציווה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל, גם אלה שאינם מופיעים כאן.

ואכן, הציווי “לא ללכת בחוקות הגויים”, הוא ציווי כללי המתייחס אל כל המצוות. שכן, את כל הציוויים אנו מקיימים מאחר שהם ציווי ה’, ולא בגלל מוסר אנושי בלבד, או לצורך שמירה על סדרים חברתיים כחוקות הגויים.

ואולם לאחר מכן, מוסיפה התורה פסוק שלכאורה לא קשור לנושא - “וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא".

ונשאלת השאלה: מדוע מופיע כאן, בדברי הסיכום של הפרשה, איסור מאכלות אסורות, וכיצד הוא קשור לענייננו?

רפואת הנפש

כדי לענות על השאלה, ננסה לעמוד על טעמו של האיסור לאכול מאכלות אסורות:

התורה היא ספר ‘רפואה לנפש’. לכן, באיסור מאכלות אסורות בפרשת “שמיני”, היא לא מזהירה אותנו מפני נזק לגוף אלא מפני נזק לנפש, ואומרת - “אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם²”.

המאכלות האסורות, גורמות לעיוותים ולטומאות בנפש האדם, לתאוות ולמחשבות רעות. המזון שהאדם אוכל, נבלע באיברים והופך להיות חלק ממנו. לכן, אנו מוזהרים שלא להכניס לגופנו שנועד להיות כלי לעבודת ה’, מאכלות אסורות שעלולות להטות את לבבנו מדרך הישר.

שמירה על רמה נפשית גבוהה

הרעיון הכללי שחותם את פרשתנו³, הוא ההבדלה שקבע הקדוש-ברוך-הוא בין ישראל לעמים. ואיסור מאכלות אסורות, מוזכר כאן כהוכחה וכסמל לַשוני בין ישראל לבין הגויים. שכן, לאמיתו של דבר, ההבדלה בין בהמות טמאות לטהורות, נעשתה למען קדושתם של ישראל והשוני שלהם מהאומות.

בעוד שעל הגויים אין איסור אכילת בעלי חיים טמאים, בני ישראל נבדלו מן הגויים, ולכן עלינו לשים לב למה שאנו אוכלים, כדי שהמאכלות האסורות לא יפגמו במעלתה הגבוהה של נפשנו. ואכן, כך מסיימת הפרשה: “וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’, וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי”⁴.

1. ויקרא, פרק כ’, פסוקים כ”ב-כ”ד. ↩

2. שם, פרק י”א, פסוק מ”ג. ↩

3. למעט איסור אוב וידעוני, שהובא כאן בהקשר אחר. ↩

4. ויקרא, פרק כ’, פסוק כ”ו. ↩