מסר אמוני לעובדי אדמה
"אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה"
ויקרא, פרק י”ט, פסוק כ”ט
מסר לארץ?!
הכתוב מזהיר את בני ישראל מפני מצב שבנותיהם יתנהגו בצורה בלתי ראויה.
ונשאלת השאלה:
בעוד שהמילים המסיימות את הפסוק “וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה” מובנות, ומדובר בציווי שזימה לא תהפוך לדבר מצוי בקרב יושבי הארץ, לא מובן מה פירוש המילים “וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ”? הרי המושג ‘זנות’ שייך רק בבני-אדם ולא באדמה?!
כנגד אמונות שונות ומשונות
להבנת הדברים, יש לשים לב שחמישה איסורים נאמרים בפסוקים שלנו בזה אחר זה, לכאורה בלא כל קשר ענייני ביניהם - איסור אכילת דם, האיסור לנחש ולעונן, האיסור לגלח את פאת הראש ופאת הזקן, האיסור לשרוט בבשר ולכתוב בו כתובת קעקע, והאיסור על אב למסור את בתו לזנות.
ההסבר לכך הוא, שהכנעניים האמינו באמונות שונות ומשונות ביכולת של מעשים כאלה ואחרים לזרז את צמיחת העץ ופירותיו. הם היו שופכים דם לשורשי העצים, מנסים לטעת אותם דווקא בזמנים מסוימים על-פי סדרי הכוכבים בשמים, מגלחים את שערו וזקנו של נוטע העץ, או מתגודדים ומכים ושורטים זה את זה בחרבות ורמחים, או נוטעים את העץ תוך כדי גילוי עריות.
היסוד של כל המנהגים האלו הוא בעבודה זרה, ולכן הם אסורים לחלוטין. כל הציוויים הללו נאמרו כנגד מנהגי העבודה זרה שהיו נפוצים בארץ כנען: איסור אכילת הדם - כנגד שפיכת הדם על שורשי העץ. “לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ"1 - כנגד הניסיונות של הכנענים לנחש את העונות הראויות לזריעה. איסור גילוח פאות הראש והזקן - כנגד המנהג לגלח את ראש הנוטע. איסור שריטת הבשר - כנגד מנהג הכנענים להתגודד ולהכות זה בזה עד זוב דם. והאיסור האחרון, “אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ” - כנגד מנהגם לנטוע את העצים תוך ביצוע גילוי עריות.
מנהגי ההבל - לא יועילו
התורה חותמת ונותנת טעם לדבריה: “וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ”. כלומר, אל תחשוב שכל מנהגי ההבל הללו שכולם עבודה זרה יועילו לכך שהארץ ‘תזנה’ ותוציא את פִּרְיָהּ קודם הזמן שקבע לה הקדוש-ברוך-הוא. דע לך, שכל הדברים הללו לא יביאו לך כל תועלת, אלא רק נזק של “וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה”.
עובד-אדמה חי בהכרה ברורה שהוא תלוי לחלוטין בחסדי ה’, כגון בגשם שהבורא יוריד מהשמים. כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ, יהיה עליהם לנטוע עצים ולעבד שדות. ולכן התורה מזהירה אותם שעליהם לבטוח בקדוש-ברוך-הוא, ולא לתלות את ביטחונם באלהים אחרים, חלילה.
הגמרא אומרת2 יהודי מתאפיין בכך שהוא "מאמין בחי-העולמים - וזורע". כלומר, כשהוא זורע את האדמה אין הוא רואה בכך דבר טבעי בלבד, אלא הוא זורע אך ורק משום שהוא מאמין בקב"ה ותולה בו את תקוותו, שישלח לו את פרנסתו באמצעות זריעת האדמה.
האברבנאל