החידוש של ספר ויקרא

חזרה על ‘עשרת הדברות’?!

בפרשתנו נאמרו מצוות רבות ש’בין אדם לחברו’ וש’בין אדם למקום’. וכך דרשו חכמינו זיכרונם לברכה על פרשתנו: “תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ. רַבִּי לֵוִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ"¹. ובהמשך, מפרט המדרש כיצד הציוויים שבפרשתנו מקבילים לציוויים שב’עשרת הדברות’. אם כן, פרשתנו היא מעין חזרה על ‘עשרת הדברות’ והרחבה שלהן.

הרחבה דומה מצינו בפרשת “משפטים” המופיעה מיד לאחר מתן-תורה, ובה מצוות רבות שנובעות מ’עשרת הדברות’.

ונשאלת השאלה:

לאיזה צורך ראתה התורה לחזור על ‘עשרת הדברות’ פעם נוספת? ומדוע דווקא כאן?

הכנה לכריתת הברית

להבהרת הדברים יש לשים לב לעובדה, כי מכאן ועד סוף ספר “ויקרא” מפרטת התורה דינים רבים בשלל נושאים בתורה, ואת ספר “ויקרא” חותמת פרשת “בחוקותי” בה כורת הקדוש-ברוך-הוא ברית עם ישראל, ככתוב: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם… וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּֽאתֵיכֶם”².

כל הדינים שמשה שב ומפרט בספר “ויקרא”, הם הכנה לברית שהקדוש-ברוך-הוא עתיד לכרות עם בני ישראל על קיום התורה ומצוותיה.

מעל ומעבר להיגיון

ואכן, הדינים המפורטים בפרשתנו הם, בין השאר, בנושאים: כיבוד אב ואם, שמירת שבת, איסור עבודה זרה, שבועת שקר ועוד. את עיקרי הדינים הללו, אנו מכירים כבר מספר “שמות”, אך בפרשתנו נוספת לכל דין תוספת חשובה מאין כמותה - “אֲנִי ה’ אֱ-לֹֽהֵיכֶם”.

כל בר-דעת מבין את החשיבות הגדולה של מצות כיבוד אב ואם. גם התועלת של יום מנוחה שבועי, כבר מוכרת ומפורסמת בעולם. עבודת אלילים היא הבל שאין בו היגיון, ושבועת שקר מפקיעה כל יכולת לדון דין-אמת. לכאורה היה מקום לחשוב, שאלו הם הטעמים העומדים בבסיסם של ‘עשרת הדברות’ ושל תרי”ג המצוות בכלל. ואולם, כאן מלמדת אותנו התורה יסוד אמוני חשוב מאוד. לפיו, הסיבה לקיום מצוות התורה איננה בגלל שהם דברים הגיוניים או מחויבים לפי השכל האנושי - אלא כיון שהם דבר ה’.

זהו היסוד לכריתת-הברית בין הקדוש-ברוך-הוא ובני ישראל בפרשת “בחוקותי” החותמת את ספר “ויקרא” - קיום תורה ומצוות כחלק מכריתת-הברית להיות נאמנים לדבר ה’. קודם ‘נעשה’ ורק אחר-כך ‘נשמע’, מתוך התבטלות ואֵמון מוחלט בקדוש-ברוך-הוא - שכל דבריו, בין אם אנו מבינים אותם ובין אם לא, מחייבים אותנו, ועשיית רצונו היא הטובה האמיתית לנו ולעולם כולו.

זהו הרובד הנוסף שמקבלות מצוות התורה בפרשתנו, ועדיין לא הודגש כל-כך בספר “שמות” - שקיום המצוות לא בגלל השכל האנושי אלא בגלל שהן דבר ה’.

1. ויקרא רבה, פרשה כ”ד, פיסקא ה’. ↩

2. ויקרא, פרק כ”ו, פסוקים א’-כ”א. ↩