להתנדב על-פי רצון ה'

למה לא ברצף?

כך דרשו חכמינו זיכרונם לברכה על פרשת קדושים: “תָּנֵי רַבִּי חִיָּא, פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ. 'אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ', וּכְתִיב הָכָא [וכתוב כאן]: ‘אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם’. ‘לֹא יִהְיֶה לְךָ’, וּכְתִיב הָכָא: ‘וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'. 'לֹא תִשָּׂא', וּכְתִיב הָכָא: 'וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי'. 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת', וּכְתִיב הָכָא: 'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ'. 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', וּכְתִיב הָכָא: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ'. 'לֹא תִּרְצָח, וּכְתִיב הָכָא: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. 'לֹא תִּנְאָף', וּכְתִיב הָכָא: 'מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת'. 'לֹא תִּגְנֹב’, וּכְתִיב הָכָא: ‘לֹא תִּגְנֹבוּ’. ‘לֹא תַעֲנֶה’, וּכְתִיב הָכָא: ‘לֹא תֵלֵךְ רָכִיל’. ‘לֹא תַחְמֹד’, וּכְתִיב הָכָא: ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’’’¹.

כלומר, בפרשתנו ישנה למעשה חזרה על ‘עשרת הדברות’ שבספר שמות. פסוק ב’ מסתיים במילים “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם” - כנגד הדיבר הראשון “אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ"². לאחר מכן מוזכרים דיני כיבוד אב ואם, שבת, ואיסור עבודה זרה, שגם הם נכללים ב’עשרת הדברות’.

ואולם, לאחר מכן מופיעות שתי מצוות שאינן מ’עשרת הדברות’, ולכאורה אין זה מקומן. האחת - “וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’, לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ"³, והשנייה - “וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם"⁴.

ונשאלת השאלה:

אם התורה מוצאת לנכון לחזור על ‘עשרת הדברות’ בפרשתנו, מדוע הם אינם מובאים ברצף, ותוך כדי העיסוק בהם באים דיני קורבן שלמים ודיני לקט ופאה?

הבסיס איננו ההבנה

ביאור הדברים:

החזרה על ‘עשרת הדברות’ בפרשתנו, איננה כפילות יתירה. בסוף כל ציווי, נאמרות המילים “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם” או “אֲנִי ה’”. בכך התורה מדגישה שהסיבה לקיום המצוות איננה כיון שאנו חושבים שהדבר טוב ונכון, או משום שאנו מבינים את טעמיהן - אלא משום שכך ציווה ה’.

וזה הקשר של ‘קורבן השלמים’ לנושא:

בשונה מ’קורבן חטאת’ או ‘אשם’, ‘קורבן השלמים’ בא מרצונו של המקריב. אדם שמעוניין להודות לה’, להללו ולשבחו, מחליט מרצונו לעשות נחת-רוח ליוצרו ולהקריב לפניו קורבן. וכאן מגלה המקריב שעם כל הרצון הטוב, גם ל’קורבן נדבה’ יש חוקים ברורים: “בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה. וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ”.

ההתנדבות להביא קורבן היא דבר נפלא והקורבן מתקבל לרצון לפני ה’, אך המתנדב צריך לזכור שלמרות מעלת ההתנדבות, עליו להקריב את קורבנו על-פי החוקים שקבע הקדוש-ברוך-הוא.

הסיבה המרכזית לקיום המצוות

גם מצוות ‘לקט ופאה’ הן מצוות המעידות על טוב ליבו של האדם, ועל רצונו להיטיב עם העניים. וגם כאן בא הדגש: “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם”. ללמדנו, שאפילו במצוות הכרוכות בהתנדבות והנעשות מרצוננו הטוב, ואפילו במצוות שמעידות על טוב ליבנו ועל יושר מידותינו, הסיבה המרכזית לקיומן היא, שכך ציווה עלינו הקדוש-ברוך-הוא, כמו שנאמר⁵: “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי”.

1. ויקרא רבה, פרשה כ”ד, פיסקא ה’. ↩

2. שמות, פרק כ’, פסוק ב’. ↩

3. ויקרא, פרק י”ט, פסוקים ה’-ו’. ↩

4. שם, פסוקים ט’-י’. ↩

5. תהילים, פרק מ’, פסוק ט’. ↩