אזהרות לישראל ואזהרות לכוהנים

לשם מה להזהיר שוב?

בפרשיות “תזריע ומצורע” מופיעים דיני הצרעת, בצורה מאוד מפורטת. עם זאת, אנו מוצאים אזהרה נוספת על הצרעת בספר “דברים”¹ - “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת".

ונשאלת השאלה:

לכאורה היה די בשתי הפרשיות שהקדישה התורה לנושא בספר “ויקרא”, ומדוע נוספה עוד אזהרה לעניין הצרעת גם בספר “דברים”?

ארבעה פרטים חשובים

להבהרת הדברים יש להקדים, כי ספר “ויקרא” נקרא גם בשם “תורת כהנים”. ואכן הציוויים שמופיעים בספר זה, מיועדים לכוהנים. זו הסיבה לפירוט הרב בפרשתנו, אודות סוגי הצרעת השונים, משום שעל הכוהנים לדעת לזהות את נגע הצרעת, ולהכריע בכל נגע ספציפי, האם הוא טמא או טהור.

בשונה מהציוויים שבספר “ויקרא” שכאמור מכוונים לכוהנים, הכתוב שבספר “דברים” נאמר לכלל ישראל. לכאורה, יש בפסוק בספר “דברים” אריכות מיותרת. התורה כותבת: “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת”, לאחר מכן מוסיפה: “לִשְׁמֹר מְאֹד”, ממשיכה ומוסיפה: “וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם”, ומסיימת: “כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת".

לכאורה יש כאן חזרה על אותו הדבר לא-פחות מארבע פעמים², ועלינו להבין מה כל פרט בפסוק בא ללמדנו.

חידושים בספר “דברים”

ההסבר הוא, שבכתוב לא נאמר “שמור את דיני הצרעת”, אלא “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת”, כי זהו ציווי שנאמר גם לבני ישראל, וגם לכהן הבוחן את הנגע. האדם מישראל מְצוּוֶה לא להתעלם מהנגע, אלא לגשת אל הכהן מיד עם הופעתו, והכהן מְצוּוֶה להיזהר שלא לטעות באבחון הנגע.

המילים “לִשְׁמֹר מְאֹד”, מיועדות למצורע שנמצא בהסגר, לפני שהכהן הכריע מה דינו. אדם כזה, בוודאי מתאווה לצאת מפתח ביתו וללכת בשווקים וברחובות. לכן מזהירה אותו התורה שיישמר מאוד להישאר בהסגר, ולא ייצא מביתו עד למוצא פיו של הכהן.

האזהרה השלישית: “וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם”, מדברת אל אדם שהכהן כבר הכריע שהוא אכן טמא בנגע הצרעת. אדם כזה עלול לערער על דברי הכהן, ולומר שלדעתו אין זה נגע צרעת, או שהרופא קבע שמדובר בפצע רגיל. לכן מדגישה התורה, שההכרעה בענייני צרעת נעשית אך ורק “כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם”.

רק המילים האחרונות בפסוק, מתייחסות להלכות שנידונו בפרשיות “תזריע” ו”מצורע”. “כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת". בפרשיות אלה, מבוארים דיניו של המצורע לאחר שהוכרע שהוא אכן טמא - בגדיו של המצורע צריכים להיות פרומים, ראשו יהיה פרוע, ועליו לשבת “בדד מחוץ למחנה” עד שיטהר מנגעו.

לכן מסיים הפסוק במילים: “כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם”. כלומר, כפי הדינים שציוויתי את הכוהנים בספר “ויקרא”.

1. ויקרא, פרק כ”ד, פסוק ח’. ↩

2. כלומר, חזרה על אותו עניין ארבע פעמים. ↩