סוד שתי הציפורים

למה גם ציפורים וגם קורבנות?

בתום שבעת הימים בהם יושב המצורע “בדד מחוץ למחנה”, הוא מתחיל את תהליך ההיטהרות מן הצרעת. התהליך כולל שלושה שלבים. בשלב הראשון, הכהן המטהר מביא למצורע מחוץ למחנה, שתי ציפורים חיות, ענף עץ ארז, חוט שָׁנִי ואזוב. את אחת הציפורים שוחטים אל תוך כלי חרס מלא ב”מים חיים” וממצים את דמה עד שיהיה הדם ניכר במים. טובלים את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה (המעורב עם המים שבכלי) ביחד עם עץ הארז, חוט השני והאזוב, מזים מן הדם שבע פעמים על המצורע המיטהר, ומשלחים את הציפור החיה לחופשי¹.

לאחר מכן יכול המיטהר להיכנס לתוך שטח מחנה ישראל אך עליו לגלח את שערו, לכבס את בגדיו, לטבול במקווה טהרה, ולהמתין שתעריב השמש [לאחר הטבילה, עליו לחכות לצאת הכוכבים] ואז יכול לחזור לביתו.

השלב השני, קורה שבוע לאחר מכן, ביום השביעי על המיטהר החובה לגלח את שערו בשנית, לכבס את בגדיו, לטבול במקווה, וביום השמיני להביא את קורבנותיו: חטאת, אשם ועולה, ובכך נשלמת טהרתו.

ונשאלת השאלה:

כל טהרה מטומאה או מחטא, כרוכה בתהליך טהרה ובקורבן. אך בטהרת המצורע, נוסף שלב שלא ברור מה טיבו - מדוע המיטהר צריך להביא את שתי הציפורים החיות? האם הן באות לקורבן ולכפרה? ואם כן, מדוע יש צורך בקורבנות נוספים גם אחריהן?

שלב ה’חזרה לחיים’

ביאור הדברים:

המצורע שנִטמא, מורחק גם ממקדש ה’, וגם מקרב עמו ב’מחנה ישראל’. כנגד שתי ההרחקות הללו, יש שני שלבים בטהרתו. השלב הראשון והשני נועדו להראות שהמצורע אכן נִרפא מצרעתו ויכול לשוב ל’מחנה ישראל’.

לכן בשלב זה מביא המצורע שתי ציפורים חיות, להורות שחייו חזרו אליו, וכעת בשרו כבר אינו מת ונעדר-תחושה כבשר המצורע. המצורע מביא גם עץ ארז וחוט שָׁנִי. גם זה מסמל שכבר שב לאיתנו, ודמו שב להיות אדום ובריא. הרכיב האחרון הוא האזוב, המלמד שגופו נרפא מעיפוש הצרעת שדבק בו, וריחו הטוב שב אליו.

שלב ה’חזרה למחנה’

את אחת משתי הציפורים שהביא המיטהר, שוחטים, ונותנים את דמה אל תוך כלי חרס. כלי החרס מסמל את היותנו נתונים לחלוטין ביד ה’, ממש “כחומר ביד היוצר”. המיטהר הביא שתי ציפורים, וכעת על פי דבר ה’, אחת מהן כבר איננה בין החיים. כך חיינו נתונים לחלוטין ביד הקדוש-ברוך-הוא.

כלי החרס מלא ב”מים חיים” המסמלים את התורה. רמז לכך שהציפור השחוטה מתה בעוון חטאו של המצורע, שלא שמר את דיני התורה כראוי.

ואולם בסוף תהליך הטהרה, טובלים את כל החומרים בדם הציפור השחוטה, ומזים מהדם שבע פעמים על המיטהר, כדי ללמד ולומר שלא הצרעת היא הממיתה אלא החטא ואי-הציות לדבר ה’, ואמנם “שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם”², אם ישכיל המצורע שלא לשוב לחטאו, הוא יוכל לפרוש כנפיים, להיות חופשי כ’ציפור דרור’, ולשוב חזרה ל’מחנה ישראל’.

1. ראה פרק י”ד, פסוק ד’ ואילך. לפירוט ראה גם ‘משנה תורה’ לרמב”ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק אחד עשר. ↩

2. משלי, פרק כ”ד, פסוק ט”ז. ↩