האחריות של ראשי העם

בין הציווי לבין המעשה

לאחר שבני ישראל חטאו עם בנות מדין, אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל".

לכאורה, זהו ציווי ברור למשה להרוג את כל ראשי העם.

ונשאלת השאלה: מדוע צריך משה לפגוע בכל ראשי העם, הרי מפשט הפסוקים משמע, שמבין כל נשיאי השבטים רק נשיא אחד - זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, חטָא?!

בהמשך, משה אמר לשופטי ישראל: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר"¹. וכאן עולה השאלה: מדוע משה לא הזכיר כלל את ציווי ה' להיפרע מראשי העם?

גם לגבי ביצוע ההוראה, קשה: מהפסוקים נראה שלמעשה האדם היחיד שנהרג בידי בני ישראל הוא זמרי בן סלוא, שנהרג על ידי פנחס בן אלעזר.

ונשאלת השאלה: האם ייתכן שמשה לא קִיים את ציוויו של הקדוש-ברוך-הוא חלילה? ומדוע שופטי ישראל לא הרגו כל אחד את אנשיו שחטאו, כפי שהורה להם משה?

במה חטאו ראשי העם?

'עוון בעל פעור', מלמד אותנו שיעור חשוב בהנהגה. ראשי העם, אמנם לא חטאו בעצמם עם בנות מדין, אבל חטאם היה בכך שהם לא מיחו בידיהם של החוטאים. הקדוש-ברוך-הוא נִגלה למשה, וכמו משיא לו עצה - אם רצונך שישוב חרון אפי מישראל, עליך להיפרע מראשי העם שלא מילאו את תפקידם, ולא מנעו את בני ישראל מלחטוא לי.

תיקון החטא

משה שמע את דבריו של הקדוש-ברוך-הוא, והבין שישנה דרך נוספת לתקן את העיוות של ראשי העם, מבלי להרוג אותם עצמם. הוא פנה אל ראשי העם, ודרש מהם לתקן את אשר עיוותו - ולהרוג איש איש את אנשיו הנצמדים לבעל פעור.

ראשי העם מזדרזים ומתקבצים אל פתח אוהל מועד כדי לקיים את מצוות משה, כשלפתע קם זמרי מתוך העדה וחוטא עם המדיינית לעיני משה ולעיני כל ישראל. פנחס מקנא לה' והורג את זמרי ואת המדיינית. במעשהו, כיפר פנחס על חטאם של כל ישראל והמגיפה נעצרה, כך שראשי העם כבר לא היו צריכים להמשיך להרוג את החוטאים.

לעיתים, אנו יכולים לומר על עצמנו בביטחון גמור שלא חטאנו. ואולם עלינו לזכור שאנחנו חלק מֵאוּמָה. ולכן כולנו, ובפרט המנהיגים שבינינו, אחראים לא רק לעצמנו, אלא גם לכל מי שיש לנו השפעה ואחריות כלפיו. ולרְאָיָה, זקני העיר שבקרבתה נמצא חלל מקריבים קורבן ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'², כשברור מעל לכל ספק שאין ידם בדבר - אבל אחריות יש.

יהי רצון, שנזכה להיות אנשים שלא דואגים רק לעצמם אלא אכפתיים ואחראים לכלל ישראל.

1. במדבר, פרק כ”ה, פסוק ה’. ↩

2. דברים, פרק כ”א, פסוק ז’. ↩