אבן הבוחן – הכוונה

במה חטאו המעפילים?

על פרשת המעפילים שהתרחשה לאחר חטא המרגלים, מסופר בתורה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר, הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח".

נראה, כי בשלב זה בני ישראל הבינו מה היה חטאם. הם אפילו מתאבלים ומודים בפה מלא: "כִּי חָטָאנוּ".

יתר על כן, בני ישראל רוצים לתקן את הטעות, ומשכימים בבוקר כדי לעלות בהר ולכפר על שמאסו בארץ חמדה. ואולם משה מנסה למנוע מהם לעלות בהר, ואומר להם - "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח".

ויש לתמוה: לכאורה אין תשובה גדולה מזו. בני ישראל מכירים בחטאם, מתחרטים ומתאבלים עליו, ואפילו מוכנים לתקן את מעשיהם הרעים. אם כן, מדוע משה מניא אותם מכך, ואומר שהם עוברים את פי ה'?

חרטה על הדבר הלא-נכון

רס"ג¹ מפרש, שהסיבה לכישלונם של המעפילים הייתה שתשובתם לא הייתה שלימה. חטא המרגלים היה בכך שהם לא בטחו בה'. והמעפילים כלל לא התחרטו על חוסר הביטחון בה', אלא החרטה שלהם הייתה על כך שבמעשיהם הפסידו את ההנאות והטובות שבכניסה ל"ארץ זבת חלב ודבש".

חרטה על מעשה רק מפני העונש ולא מתוך הכרה ברוע שבעצם החטא, אינה נחשבת חרטה - ולכן תשובתם של המעפילים לא התקבלה.

מעשה שלא לרצון

בדרך דומה יש לומר, שבני ישראל לא הכירו בכך שחטאם היה חוסר ביטחון בה', ואמרו: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" - בכוחנו ובעוצם ידינו. המעפילים לא הבינו מה היה שורש חטאם, ולכן נפלו בחרב בפני יושב הארץ.

מחטא המעפילים אנו למדים, שאבן-הבוחן איננה רק האם מעשה כזה או אחר הוא מעשה טוב או רע. הרי אילו היו המעפילים נכנסים לארץ זמן קצר קודם לכן, לפני חטא המרגלים, היה זה המעשה הנכון לעשות. המבחן הוא, האם המעשה הזה הוא רצון ה' ומה הן הכוונות שמאחוריו. כך ייתכן שאותו מעשה בדיוק שלפני חטא המרגלים היה אהוב ורצוי כיוון שהיה רצון ה', הרי לאחר חטא המרגלים הוא חֵטְא, כי הכוונה לא הייתה רצויה, והדבר לא היה לרצונו של הקדוש-ברוך-הוא.

1. בפירושו על התורה, נספחות לפרשת דברים (עמ’ רה - רו בהוצאת מוסד הרב קוק). ↩