האברבנאלתאווה חסרת תקנה
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"
במדבר, פרק י"א, פסוק ד'
מיד או כעבור חודש?
פרשת המתאווים לבשר, מלאה בקושיות. נעמוד כאן על חלק מהן וננסה גם לתרץ אותן, ומתוך הדברים נלמד גם לקחים חשובים לגבי תאוותנות וחומרנות.
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". מי שהתחיל בתאווה לבשר, היו הערב-רב שעלו עִם ישראל ממצרים. לערב-רב לא היה מעמד לטעון כנגד משה, אך תאוותם ותלונותיהם הדביקו גם את בני ישראל ששבו ובכו "מי יאכילנו בשר", כשם שבכו קודם לכן, בפרשת המתאוננים.
מיד לאחר תלונות בני ישראל, מביאה התורה פסוקים המתארים את מעלתו של הַמָּן. ונשאלת השאלה: מה הקשר בין המן לפרשת המתאווים? גם דברי משה לגבי יכולתו של הקדוש-ברוך-הוא לספק את תאוותם של בני ישראל - תמוהים. משה אומר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"1. ונשאלת השאלה: האם משה מפקפק חס-וחלילה בכוחו של הקב"ה?
גם ה'סיפא' של פרשתנו קשה. הקדוש-ברוך-הוא אמר שייתן לעם את השְּׂלָו חודש ימים, אך מה שקרה בפועל הוא - "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". והשאלה היא - למי ניתן השלו חודש שלם, אם כל העם המתאווים מתו עוד לפני שהספיקו לבלוע את הבשר שבין שיניהם?
תאווה שלא יודעת שובע
פרשתנו מלמדת עד היכן יכול להגיע העיוות של התאווה. התורה שבה ומזכירה לנו שבכל משך שהותם במדבר זכו בני ישראל, ללחם שְׁמֵימִי בעל תכונות מופלאות במראהו, בטעמו ובסגולותיו. ואולם כאשר אדם מתאווה תאווה, הוא אינו פועל על פי השכל, ולמרות שיש לו את כל מה שהוא צריך, הוא יעדיף את תאוותו גם אם ייתכן שהיא תזיק לו, כפי שקרה בסופו של דבר.
האבסורד בתאווה החומרית הוא, שברגע שהתאווה לדבר ספציפי באה על סיפוקה, למתאווה נמאס ממנה, והיא נהיית בעיניו לזרא, כדברי הקדוש-ברוך-הוא למשה: "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא"2.
אלא שמתמיהתו של משה אנו למדים, שאפילו כאשר הדבר נמאס על התאוותן, תאוותו עדיין אינה יודעת שובע. משה בוודאי אינו תמה האם ביכולתו של הקדוש-ברוך-הוא לספק לעם בשר, אלא הוא תוהה האם כל הבשר שבעולם יספיק להשׂביע את תאוותם שאינה יודעת גבול. הרי לאחר שיקבלו את תאוותם לבשר, הם ימצאו דבר אחר להתאוות אליו, וכך עד אין סוף. התאוותן תמיד יחוש שמשהו חסר לו, ולעולם לא ימצא סיפוק במה שיש לו.
העוף שהמית
השלו שהגיע לבני ישראל, היה עוף שגרם מגיפה. מי שאכל מן השלו כמות קטנה לא מת מיד, אלא רק כעבור שבוע או חודש. אך מי שהִתאווה וזלל לשובע, מת מיד ביום הראשון להגעת השלו. כך במשך חודש ימים, מתו כל העם המתאווים במגיפה, כל אחד בהתאם למידת תאוותו.
משה קיווה שבני ישראל ילמדו את הלקח, אך תשובתו של הקדוש-ברוך-הוא למשה היא, שאכן אין מזור לתאוותנות חסרת-רסן של אדם ואף פעם לא יהיה מוכן להסתפק במה שיש. מי שאפילו המן המופלא לא מספיק כדי למלא את תאוותו, כנראה תאוותו לעולם לא תגיע לידי סיפוקה ואין לו תקנה.