כשהחמץ רצוי

"ראש לרגלים"

שנינו במשנה, בתחילת מסכת ראש-השנה: "ארבעה ראשי-שנים הם".¹ והמשנה מונה ארבעה ראשי-שנה בעולם היהדות. כולנו מכירים את ראש-השנה החָל בא' בתשרי, ובו מתחילה שנה חדשה. בט"ו בשבט חל ראש-השנה לאילן. א' באלול הוא ראש-השנה למעשר בהמה². ואילו "ראש-השנה לרגָלִים" (שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות) הוא ראש-חודש ניסן.

זו הסיבה לכך שבפרשתנו, כאשר התורה מפרטת את המועדים לפי סדר לוח השנה, חג הפסח מופיע ראשון. על משמעותו של חג יציאת מצרים, כאירוע מכונן בהווייתו של עם ישראל, לא נרחיב כאן. נעמוד על מצוה מיוחדת הקשורה בו.

מנחה יוצאת דופן

כולנו מכירים את מִצְוַת 'ספירת העומר', שגם הציווי עליה מופיע בפרשתנו. מדובר על ספירת ארבעים ותשעה ימים, ממוצאי יום-טוב הראשון של פסח, ועד חג השבועות, בדיוק כמו שאבותינו ספרו את הימים מיציאתם ממצרים ועד קבלת התורה, במעמד נשגב בהר סיני.

ספירת ימי העומר נקראת על שם 'קורבן העומר'. חג הפסח נחוג בזמן שהיבול החדש בשדות מבשיל, ומִצְוָה להביא ביום השני של חג הפסח 'קורבן מנחה' מקמח שְׂעוֹרִים בכמות של 'עומר'. עם הנפת והקרבת העומר, התבואה של השנה החדשה מותרת באכילה.³

ביום זה, ט"ז בניסן, מתחילה 'ספירת העומר'. ובסיומה, ביום החמישים, חל חג הקציר⁴, חג השבועות, שהוא יום מתן תורה. ביום זה מביאים 'מנחה' של שני לחמים מהתבואה החדשה. קורבן זה שונה משאר המנחות, והוא בא דווקא מלחם חמץ.

כשהטוב שולט

תורת החסידות מבארת, כי בחג השבועות עבודת ה' מתנהלת באופן שונה מאשר בחג הפסח. וגם מעמד ההנפה של ה'עומר', למרות שהוא מתרחש במהלך חג הפסח, הִנו קשור לחג השבועות, שכן הוא פותח את ימי ההכנה אליו.

במהלך כל השנה בכלל, ובחג הפסח בפרט, אנו מְצוּוִים להתרחק מכל פעולה שמייצגת גאווה והתנשאות, שהן המקור לכל רע⁵. זו הסיבה להרחקה מוחלטת של חמץ המסמל התנפחות ושחצנות, במהלך ימי חג הפסח.

אך חג השבועות מבטא את ההנהגה שאחרי המאבק בין הרע לטוב ביציאת מצרים. קבלת התורה היא בעולם שהטוב שולט בו. כעת, הבאת 'מנחת חמץ' מייצגת דווקא דרגות נעלות ביותר בעולם הקדושה.

הרבי מליובאוויטש מבאר⁶, כי לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים את כל שבע המידות של הנפש הבהמית לכל פרטיהן, אין החמץ מהווה עוד סתירה לעבודת ה', אלא אדרבה: נמצאים אז במצב שבו באמצעות החמץ יכולים (ובמילא - צריכים) לפעול בעבודת קיום התורה והמצוות (וכמו שנאמר: "ויגבה לִבו בדרכֵי ה'"⁷ - התנשאות חיובית שבאה מצד הקדושה), וזאת מכיון שתכלית העילוי היא "אתהפכא חשוכא לנהורא" - כשהופכים את החושך עצמו לאור, ולכן בחג השבועות המנחה באה דווקא מן החמץ.

1. ראש השנה, פרק א', משנה א'. ↩

2. לדעת רבי מאיר במשנה שם. לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, ראש-השנה למעשר בהמה הוא בא' בתשרי. ↩

3. ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י"ד. ↩

4. שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז. ↩

5. 'ליקוטי תורה', שיר השירים, דף י"ד, ד'. ↩

6. 'ליקוטי שיחות', חלק כ"ב, עמוד 32. וראה 'ליקוטי תורה', פרשת במדבר, דף ט"ז, ד'. ועוד. ↩

7. דברי הימים ב', פרק י"ז, פסוק ו'. ↩