למלא את החלל

ציווי ממוען

הפרשה פותחת באמירת הקדוש-ברוך-הוא למשה, למסור שורה של ציוויים לאהרן ובניו - ציוויים המעגנים את אורח-החיים המיוחד של הכוהנים. בהמשך, באים דינים שונים בעניין הקורבנות, ובהם: הקרבת בהמה מותרת רק מיום השמיני ללידתה¹; אסור לשחוט בהמה טהורה ובנה (או בתה) ביום אחד²; מחשבה בזמן הקרבת הקורבן לאכול אותו מעבר לזמן המותר, פוסלת את הקורבן³. ועוד.

בסיום העניין, התורה מצמידה לנושא מספר פסוקים, שעניינם מִצְוַת קידוש השם והאיסור לחללו, ובעניין זה מוזכר הקשר של עם ישראל לאלוקיו ביציאת מצרים.

לכאורה, ההקשר של הפסוקים המסכמים ומיקומם בפרשה - לא ברור. ויש מן המפרשים⁴ האומרים, שהאזהרה מתייחסת במיוחד לכוהנים, שהוזהרו כבר בלשון דומה מספר פסוקים לפני כן⁵. לעומת זאת, יש המבארים⁶ כי מדובר בציווי כללי לבני ישראל לדבוק בתורה ובמצוות, ובכך לא לחלל את שם ה' אשר הוציא את עם ישראל ממצרים (וכך נפסק להלכה⁷).

לא בחלל ריק

תורת החסידות חותרת לעומקם של דברים, ומציעה פרשנות מרתקת גם להגדרת המושג 'חילול השם'.

לפי פשוטו, 'חילול השם' הוא מעשה שגורם לירידת קרנו של שם ה' בעולם. אך המילה 'חילול' קשורה גם לשורש 'חלל'. ללמדנו, כי גם השארת מקום בעולם כחלל ריק מאור ה' בעולם, הוא סוג של חילול השם.

וכיצד מביאים את אור ושם ה' לעולם?

על-ידי לימוד התורה מתוך ביטול לקדוש-ברוך-הוא "נותן התורה". כאשר האדם מבטל את מציאותו ואת ישותו העצמית בפני הבורא, הוא גורם לאור ה' לשרות במקום החלל הפנוי, וכמו שאמרו חכמינו: "כלי ריקן מחזיק - כלי מלא אינו מחזיק"⁸ (כשאדם מתנהג מתוך ענווה וביטול ככלי ריק, הוא הופך לכלי המקבל את השפע שניתן לו מלמעלה, אך כשהוא מתנהג בגאווה ככלי מלא ומחשיב את עצמו למציאות, הוא אינו יכול לקבל את השפע), וזאת בניגוד לאדם הלומד מתוך גאווה וישות, ובכך גורם ל'חילול השם', מכיון שעזות המצח שלו יוצרת מעין מחיצה הגורמת להיווצרות מקום חלול וריק מאור ה' והקדוּשה.

לימוד מתוך ביטול

זהו גם אחד ההסברים לכך שלימוד התורה כולל עיסוק נרחב גם בעניינים שעליהם נאמר כי אין היתכנות שיתרחשו במציאות, כגון דין 'עיר הנידחת' ודין 'בן סורר ומורה'⁹. שכן, יש מטרה בעצם המשכת קדושת ה' בעולם על-ידי לימוד התורה.

יתֵרה מכך: דווקא כאשר לומדים את הנושאים הללו, הדבר מדגיש את הביטול הגמור בו שרוי הלומד בעת הלימוד. כאשר האדם לומד לשם הלימוד בלבד, הוא לא רואה את עצמו כדבר נפרד מהתורה, וכך האור האלוקי נמשך עליו ומאיר בו.

1. ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ז. ↩

2. שם, פסוק כ"ח. וראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ט"ז, סעיפים א'-ב'. ↩

3. שם, פסוק ל', ובפירוש רש"י שם. ↩

4. האבן עזרא, ועוד. ↩

5. ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ט"ו. ↩

6. ראה רמב"ן ורלב"ג לויקרא, פרק כ"ב, פסוק ל"ב. ↩

7. ראה ספר המצוות לרמב"ם, מצוַת לא-תעשה ס"ג ומצוַת-עשה ט'. ספר החינוך, מצוה רצ"ה ומצוה רצ"ו. ↩

8. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א'. וראה 'תורת מנחם', חלק ג', עמ' 340 ואילך. 'תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט' [מהדורת תשס"ד], חלק ד', עמ' קפ"ו (סעיף ו'). ↩

9. ראה תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"א, עמוד א'. וראה ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ה'. ↩