בעל התניאלתרום מכל הלב
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה', זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"
שמות, פרק ל"ה, פסוק ה'
חובה או זכות
בפתח פרשתנו, הודיע משה רבינו לבני-ישראל בהתכנסות מיוחדת, מה הם החומרים הדרושים לעשיית המשכן וכליו, וביקש מהעם להתגייס ולתרום את הדברים הללו. התיאור דומה מאוד, עד זהה, לזה המופיע בפרשת "תרומה". התורה מפרטת את חומרי הגלם הדרושים למלאכה - זהב, כסף ונחושת, ועוד. את האבנים היקרות ביותר לאפוד ולחושן, תורמים הנשיאים1, בנוסף לסממני הקטורת והשמנים2.
אך נראה שדברי משה עצמם נושאים בחובם סתירה פנימית. מצד אחד, הפסוק עושה שימוש בשורש ל.ק.ח., שמשמעו קביעת רף אחיד שכל בני העם מחויבים בו, והוא נגבה על-ידי הגופים המערכתיים - כמו מס 'מחצית השקל' הנזכר בפרשה הקודמת, פרשת "כי-תשא". ומצד שני, עולה מהמשך הפסוק, שהתרומה תלויה ברצונו החופשי של אדם3.
משכן הנצח
תורת החסידות מלמדת, כי העניין הרוחני של תרומת בני ישראל, הוא עבודת ה' פנימית, המתמקדת בהכנעת הרצונות הגשמיים. בחירה בצד הקדושה על תאוות העולם הזה, מביאה להשראת השכינה ובניית משכן נפשי בלִבו של היהודי. כך מִצְוַת התרומה היא יסוד נצחי, שריר וקיים, גם כאשר בית-המקדש אינו עומד על תילו, ואין אפשרות לבצע את נדבת הלב לבית-המקדש הגשמי.
שני ההיבטים האמורים של התרומה, החובה וההתנדבות, אמורים לאפיין גם את מִצְוַת התרומה הפנימית. האחד הוא העבודה של שלילת הישות העצמית, שהיא חובה בדומה ל'לקיחה'. ואכן, השלב הראשון בעבודה הפנימית, מתמקד בביטול הרצון העצמי והכנעתו לרצון ה'. והשני, הוא זה שבו מדובר בהמשך הפסוק - "תרומת ה'", המשכה אלוקית על נפשו של היהודי, המתבצעת על-ידי "כל נדיב לב".
בכוח האבות
ההגדרה "נדיב" נאמרה4 לגבי אברהם אבינו שהוא הסמל למידת האהבה והדבֵיקות בקדוש-ברוך-הוא, דבר שקיבל ביטוי מופלא כאשר בעוד גופו דואב מברית המילה, חיפש אברהם עוברים-ושבים על-מנת להשפיע עליהם מטובו הגשמי והרוחני. זוהי נדיבות-לב אמיתית.
הלב מְחַיֶּה את הגוף על-ידי הזרמת הדם אל כל האברים. גם אברהם גמא מרחקים ארוכים בכדי לגמול טובות לבני אדם, כמו שנאמר: "ויסע אברם, הלוך ונסוע הנגבה"5. גם יצחק אבינו פעל, בדרכו שלו, המשכת רוחניות אלוקית לעולם הזה הגשמי. מכוחם ניתנה לנו האפשרות לעבודת ה' בשני ההיבטים האמורים, של חובה והתנדבות, גם יחד.