הנס, הרוח והים

מה עשתה הרוח?

הרגע המכונן שבפרשתנו, הוא ללא ספק הרגע בו בני-ישראל מוקפים מכל כיוון. המצרים מאיימים מאחוריהם, המדבר מצדדיהם - והים מלפנים. ובדיוק אז, משה רבינו נוטה את ידו לעבר מי ים-סוף והים נקרע לשניים!

ואולם בעיון בפסוקים, אנחנו מגלים אלמנט מרכזי נוסף שהיה מעורב בקריעת הים. התורה מספרת, שמיד לאחר שמשה הניף את ידו על הים, החלה לנשוב "רוח קדים עזה" שייבשה את קרקעית הים, ואחר-כך נבקעו המים. ואכן, פרשני המקרא¹ מתקשים בהבנת פשט הכתובים, ומציעים הסברים שונים לגבי מהותה ומשמעותה של הרוח בבקיעת ים-סוף.

ואכן, השאלה זועקת:

אם הים נקרע בנס, מדוע יש צורך ברוח, ואם הופעת הרוח הנדירה היא הפלא הגדול, מדוע משה רבינו נטה את ידו על הים?

המימד המקביל

להבהרת הדברים, נפנה אל הרובד הנסתר של הדברים, והמשמעות הפנימית של נס קריעת ים-סוף לאור החסידות.

עולמנו הגשמי, הנקרא גם "עולם העשייה", נמצא בתחתית סדר השתלשלות העולמות. ואף-על-פי שגם הוא, כמו כל דבר בעולם, הוא תוצר של אור אלוקי, הרוחניות לא מאירה בו בגלוי. אדרבה, 'עולם' הוא מלשון הֶעֱלֵם², והעולם הזה מכסה ומסתיר על החיוּת האלוקית שקיימת בו.

הסיבה לכך היא, כי כדי לברוא עולם גשמי ונחוּת שכזה, הקדוש-ברוך-הוא צמצם, כביכול, את נוכחותו, מה שמאפשר לעולם להציג לעינינו מציאות מתעתעת של פירוד מהבורא. עם זאת, עלינו כל העת לזכור, שאנחנו חשופים רק למימד צר יחסית של מציאות הבריאה - 'עלמא דאתגליא' (העולם הגלוי), אך שואבים חיוּת מ'עלמא דאתכסיא' (העולם המכוסה) המתקיים במקביל.

ה'מכוסה' וה'גלוי', נמשלו לים ויבשה. הנבראים שביבשה שואבים חיוּת, כביכול, מהעולם המכוסה במי הים.

גילוי נדיר

בקריעת ים-סוף נסדק מימד ההפרדה שבין הרוחני והגשמי. היה שידוד של מערכות הטבע, והתרחש נס - יושבי הארץ הגשמית, זכו לגילוי אור אלוקי נעלה מאין כמוהו. כדברי המכילתא³: "ראתה שפחה על הים, מה שלא חזָה יחזקאל הנביא במעשה מרכבה".

להיבט הזה, רומז הפסוק באמירה על "רוח קדים" - 'קדמונו של עולם' זה הקדוש-ברוך-הוא. באותה שעה, הקדוש-ברוך-הוא ייבש, כביכול, את ה'עלמא דאתכסיא', ואִפשר גם לבני-אדם גשמיים לחזות במימד המכוסה של המציאות.

1. רש"י, הרמב"ן, אור-החיים, ועוד. ↩

2. 'ליקוטי תורה', פרשת שלח, דף ל"ז, ד'. ↩

3. מכילתא, פרשת בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ג'. ↩