האתר מוקדש לעילוי נשמת ר' אליהו בן יעקב ע"ה ופרידה בת חנה ע"ה רוזנברג
ב"ה
דרשה 2/10 לפרשה

כשההסתר הוסר

"וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם, דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף"

שמות, פרק י"ג, פסוק י"ח

מה הועילה קריעת הים?

בתוך פחות משבוע לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, הם מצאו את עצמם במצב בלתי אפשרי. מחנה ישראל נפרשׂ על שפתו המערבית של ים-סוף, ונמצא במלכודת מוות. מאחורי בני ישראל עמד פרעה מלך מצרים, בראש חיל עצום שרדף אחריהם, מצדדיהם - מדבר עמוס סכנות וחיות טרף1, ומלפניהם - ים סוער.

כשהיה נראה שאין מוצא, הורה ה' למשה רבינו להניף את מטהו על הים - והים נקרע. בני ישראל פסעו בתוך היבשה שהתגלתה לפתע, והמים נהפכו לחומות ענק משני הצדדים.

מפשט הפסוקים מובן, כי כדי להגיע לארץ ישראל, לא היה צורך במעבר דרך ים-סוף. ואכן, רבים ממפרשי התורה2 מסבירים שלמעשה, בני ישראל נכנסו ויצאו מהים באותו חוף.

ונשאלת השאלה:

מדוע בכלל הפנה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל אל ים-סוף, מהלך שאין בו כדי לקרב אותם אל היעד הנכסף, ארץ ישראל?

נגלה ונסתר

כדי להבהיר את הדברים, ולעמוד על המשמעות המיוחדת של נס קריעת ים-סוף, נצלול תחילה אל הגדרת המושגים: 'ים' ו'יבשה'.

חז"ל אומרים3: "כל מה שיש ביבשה - יש בים". במילים אחרות, המציאות הגשמית שבתוכה אנו חיים ומתנהלים, מיוצגת על-ידי היבשה, כשמקביל מתקיימת מציאות אלטרנטיבית, אפילו מהותית יותר, אליה אנחנו לא ערים ולא חשופים. זו המשמעות הסמלית של הים. 'עלמא דאתכסיא' - עולם מכוסה ונסתר, כמו הברואים שבַּיָם המכוסים במים. זאת לעומת היבשה שהיא 'עלמא דאתגליא' - עולם גלוי, כמו הברואים שביבשה הגלויים לעין.

אמת על שפת הים

הגשמיות משתלשלת ויונקת את חיותה מהרוחניות. אך הרוחניות נעלמת מעיני האדם. הוא מתהלך בעולם ורואה בני אדם, בעלי-חיים, צמחים ועצמים שונים, ואיננו רואה את החיוּת האלוקית המהווה את כל אלה בכל רגע ורגע - מאין ליש4.

ישנם עולמות רוחניים יותר, שם אין שום מציאות המעלימה על החיוּת האלוקית, ושם הקדוש-ברוך-הוא נוכח בצורה גלויה.

אם-כן, זהו החידוש העצום והצורך המהותי של האירוע המכונה 'קריעת ים-סוף'. בנס שהיה בים, המציאות האלוקית נחשפה לעין-כל במלוא עוצמתה. הכל ראו, שכל הקיום הגשמי תלוי לחלוטין בחיוּת שמשפיע הקדוש-ברוך-הוא, וכך חדרה בכולם האמונה וההתבטלות לאלוקות, מה שהיווה את הכשרת הקרקע לנתינת התורה בהר-סיני.


  1. מדרש הגדול (מהדורת ברלין תרפ"א), שמות, חלק ב', פרשת בשלח, עמ' 135. ↩

  2. פירוש התוספות לתלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ו, עמוד א', דיבור-המתחיל "כשם". פירוש החזקוני לשמות, פרק י"ד, פסוק כ"ב. ועוד. ↩

  3. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ז, עמוד א'. ↩

  4. ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק א'. ↩