האברבנאלהעיתוי של בקשת בני חפר
"וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל."
במדבר, פרק ל"ו, פסוק א'
בנות צלפחד והדודים
בפרשת פנחס1 קראנו על משפטן של בנות צלפחד, חמש אחיות משבט מנשה, שבאו לפני משה וטענו כי עליהן לקבל את ירושת אביהן. בנות צלפחד טענו, כי היות ואין לאביהן בנים מלבדן, הן אלו שצריכות לקבל את חלקו בירושת הארץ.
משה הקריב את משפטן אל ה', שקיבל את טענת בנות צלפחד, וציווה ל"חוק עולם", כי כאשר אין לנפטר בנים, בנותיו יירשו את נחלתו ורכושו.
בפרשתנו, לקראת סוף חומש במדבר, קוראים אנו חלק נוסף של אותו סיפור. אַחֵי צלפחד, הדודים של האחיות הנזכרות, באים למשה ושוטחים לפניו את טענותיהם. כידוע, זהות המשפחה והשבט נקבעת על-פי שבט האב, כמו שנאמר "למשפחותם לבית אבותם"2. ולכן - טענו בני חפר, אחי צלפחד - אם בנות צלפחד תתחתנה עם אנשים משבט אחר, הנחלה אשר עלתה בגורל לשבטנו - שבט מנשה - תתווסף אל נחלת השבט של הבעלים של בנות צלפחד.
גם הפעם קיבל הקדוש-ברוך-הוא את הטענה, וציווה את משה לפקוד על בנות צלפחד - "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים"3. כלומר, עליהן להתחתן אך ורק עם בני שבט מנשה. ואכן בנות צלפחד קיימו את הציווי, והתחתנו עם בני דודיהן4.
למה הסיפור נֶחְלַק לשניים?
ונשאלת השאלה:
לכאורה, טענת בנות צלפחד וטענת דודיהן הם שני חלקים של אותו הסיפור. אם כן, מדוע חילקה התורה את האירוע לשני חלקים - חלק אחד בפרשת פנחס, וחלק שני שמופיע רק עכשיו, בפרשת השבוע?
וגם, מהי השייכות של הסיפור לפרשיות ולציוויים שנאמרו לפניו - ערי מקלט וערי הלויים?
סיכום העבר והכנה לעתיד
הסיבה לכך נעוצה במכנה המשותף המחבר את כל נושאי פרשת השבוע. משה מתחיל לסכם את דבריו, ולהתכונן ליומו האחרון. הוא פותח בסיכום המסעות שעברו יחד במשך ארבעים שנה, ועובר לצוות את בני ישראל על ההתנהגות בארץ ישראל, ודברים שעליהם לעשות אחרי פטירתו. חלק נכבד מדברים אלה, מוקדש לנושאי ירושת הארץ - גבולות הארץ, עריכת הגורל, מינוי נשיאי שבטים לחלוקת הארץ, וכן הציווי להפריש מהארץ ערים ללויים וערי מקלט.
לכן, אחרי שמשה סיים את נאומו, בני חפר החליטו כי זו השעה המתאימה להפנות את שאלותיהם למשה, בעניין ירושת הארץ ועתיד הנחלה של בנות צלפחד, שהרי "אם לא עכשיו - אימתַי"?!