קורבנות לשם שמים

לשם מה להאריך?

בפרשתנו מסופר על הקורבנות שהביאו הנשיאים "בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן"¹. ורש"י מפרש: "וראש-חודש ניסן היה"².

ונשאלת השאלה:

מאחר שמדובר באירוע שהתרחש בחנוכת המשכן, למה הנושא מופיע כאן? האם לא ראוי לכתוב על כך בפרשת שמיני שבספר 'ויקרא', שם מדובר על מה שהתרחש בחנוכת המשכן בראש-חודש ניסן?

תמיהה נוספת בפרשת הנשיאים, היא לגבי הקורבנות עצמם. הנשיאים הביאו את קורבנותיהם למשכן מרצונם בהתנדבות, ולא על פי ציווי מלמעלה. אם כן, איך ייתכן שכל שנים-עשר הנשיאים הביאו בדיוק את אותם קורבנות?

והתמיהה שאולי בולטת ביותר בפרשתנו, היא העובדה כי למרות שהקורבנות של כל הנשיאים זהים לחלוטין, התורה חוזרת על פירוט הקורבנות בכל אחד ואחד מהנשיאים. ונשאלת השאלה: מה הצורך באריכות הגדולה הזו? מדוע לא די לפרט את קורבנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שהיה הנשיא הראשון שהביא את הקורבנות הללו, ולהוסיף ששאר הנשיאים הביאו את אותם קורבנות בדיוק?

"חנוכת המזבח" אחרי חודש

לשיטת רש"י, הנשיאים הביאו את קורבנותיהם החל מראש-חודש ניסן ברצף, ולפי-זה פרשת הנשיאים לא מופיעה במקומה, בפרשת שמיני המדברת בחנוכת המשכן. ואולם יש לומר, שפרשת הקורבנות ממוקמת בדיוק במקום הנכון גם על פי הסדר הכרונולוגי.

הנחה זו מסתמכת על הכתוב: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". לפי זה, אמנם המשכן נחנך בראש-חודש ניסן, ובו ביום באו הקורבנות הראשונים, אבל במשך כל החודש שלאחריו המשיך משה להתעסק במשיחת כלי המשכן וסידור שאר הדברים הצריכים לו. כעבור חודש, בא' באייר, נימנו בני ישראל ונתמנו הנשיאים על כל שבט ושבט.

הנשיאים רצו להקריב קורבנות, גם כדי להודות לה' על התפקיד החשוב לו נתמנו, וכדי להתפלל ולבקש מה' על שבטיהם. ומאחר שקורבנות הנשיאים היו הקורבנות הראשונים שהביאו יחידים מישראל לרצונם, ולא קורבנות ציבור שבאו על פי ציוויו של הקב"ה, הם נחשבים קורבנות של "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ"³.

לעשות טוב לשם שמים

הנשיאים שבוודאי הכירו את הסיפור של קין והבל, ידעו היטב שהקרבת הקורבנות עלולה לגרום למתח, קנאה ותחרות ביניהם, ולכן הסכימו שכולם יביאו את אותה נדבה בדיוק. התורה הסכימה לדרכם של הנשיאים, ואף מָנתה את נדבתו של כל נשיא ונשיא בנפרד, כדי שלא ישתמע כאילו יש לאחד מן הנשיאים עדיפות כלשהי על חברו.

יהי רצון שנִלמד מהנשיאים לכבד זה את זה, ולדעת להתנדב ולעשות מעשים טובים לא מתוך גאווה או קנאה או תחרות, אלא אך ורק לשם שמים.

1. במדבר, פרק ז’, פסוק א’. ↩

2. דיבור-המתחיל “ביום כלות משה להקים”. ↩

3. פרק ז’, פסוק י’. ↩