האברבנאלזהירות מטומאה מידבקת
"וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ"
במדבר, פרק ה', פסוק ב'
למה השילוּח מופיע כאן?
לאחר המניינים של בני ישראל ושל בני לוי בפרשיות במדבר ונשא, מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא את משה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"1.
לדיני צרעת, הוקדשו שתי פרשיות בספר ויקרא, תזריע-מצורע, שם כבר נתבאר שעל המצורע להמתין שבעה ימים מחוץ למחנה. גם דיני זיבה וטומאת מת נלמדו כבר במקומות אחרים. אם כן, מדוע דין שילוח הטמאים מן המחנה מוזכר דווקא כאן?
יש סדר במחנות
ההסבר יובן לפי דברי התלמוד2 לאן נשלח כל אחד מהטמאים האמורים. טמא-מת נשלח מחוץ למחנה שכינה' כלומר, מחוץ לחצר המשכן. זב מורחק גם ממחנה לויה, שהוא מקום מושבם של הלויים. ואילו מצורע נשלח גם מחוץ למחנה ישראל.
במניין בני ישראל בפרשת במדבר, זו הפעם הראשונה בה נצטוו ישראל לנסוע ולחנות על פי סדר המחנות שקבע הקדוש-ברוך-הוא. לכן, עד אז הציווי על יציאת הטמאים מן המחנה, לא היה רלוונטי לכלל ישראל. עד קביעת המחנות, היה מוטל על כל טמא בפני-עצמו להתרחק כפי יכולתו ממקום הקיבוץ של שבטי ישראל, כדי שלא יטמא את המחנה. ואילו כעת, כשמחנה ישראל מחולק בצורה מסודרת לשלושה מחנות, וכל אחד יודע בדיוק היכן ממוקם כל מחנה, הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶה על כלל ישראל לוודא שהטמאים לא ייכנסו אל תוך המחנות הטהורים.
ארון הברית והלב
טומאה היא מעין חולי רוחני. יש סוגים שונים של טומאה, שכל אחד מהם מבַטא חולי רוחני אחר. כמו מחלות גופניות, גם טומאה עלולה להדביק אחרים ולהזיק להם. זו הסיבה להרחקת הטמאים אל מחוץ למחנה.
ככל שאיבר בגוף האדם הוא חיוני יותר, כך הוא רגיש יותר, ועלול להידבק במחלות יותר בקלות. שכינת ה' שָׁרתה במחנה ישראל דרך המשכן וארון ברית ה', ואליהם רומז הכתוב באומרו: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ"3. ארון ברית ה' ביחס לשאר מחנה ישראל, הוא כמו הלב ביחס לשאר האיברים, ולכן צריך לשמור עליו מכל סרך טומאה, אפילו הקל ביותר4. ועל כן, גם טמא-מת שאינו משולח ממחנה ישראל וממחנה לויה, אסור לבוא אל המשכן.