סוד קורבנות הנזיר

לשים לב למשמעות הקורבנות

כאשר נשלמים ימי נדרו של הנזיר, והוא מעוניין לסיים את נזירותו, עליו לבוא למקדש ולבצע מספר פעולות. תחילה עליו להקריב כבש לעולה וכבשה לחטאת, ולבסוף איל לשלמים. אחרי הקרבת הקורבנות, מגלחים את שערו של הנזיר בפתח אוהל מועד ושורפים את שערו באש של בישול זבח השלמים. בשלב האחרון, הכהן מפריד את הזרוע מן האיל, ומניף אותה לפני ה'.

בימינו, בעוונותינו, אין לנו בית-מקדש ועבודת הקורבנות, ואולי אנחנו לא שמים לב מספיק לקורבנות, ולשם מה הם באים. להלן נעמוד על עניינם ומטרתם של קורבנות הנזיר.

רגשות סותרים בלב הנזיר

בסוף ימי נזירותו של הנזיר, יש בו רגשות סותרים. מצד אחד, התרוממות נפש גדולה על כך שעמד בנדרו, ושמחה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות נזיר לה'. מצד שני, יש כאן סיום פרק זמן של דבקות באלוקות, וחזרה לחיי החומר הנמוכים. אם כן, מה יעלה בגורל הנזיר בימים הבאים, האם הוא יוסיף לעבוד את ה' כראוי גם בתום תקופת הנזירות?

לכן הנזיר מקריב בראש ובראשונה קורבן עולה. בכך הוא מצהיר שגם כעת, כשהוא חוזר לנהוג כאדם רגיל, הוא יוסיף לעבוד את ה' ולדבוק בו. לאחר מכן, הנזיר מביא קורבן חטאת, כדי לכפר על חטאו בכך שעזב את מעלתו ופרישותו, ושב לתאוות ולגשמיות. במקביל, יש בליבו גם שמחה גדולה על השלמת ימי הנזירות כדין, ולכן הנזיר מביא גם קורבן שלמים.

הימים שאחרי הנזירוּת

בד-בבד עם השמחה, הנזיר צריך להתבייש ברצונו לשוב אל חיי החולין הרגילים הנחותים. לכן מעמידים אותו בפתח אוהל מועד, ובמקום הקדוש הזה מגלחים את כל שערו. השיער שאתמול עוד היה "נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"¹ נשרף כעת לבוֹשתו, כאילו היה בשר פיגול שדינו שריפה. השיער הנשרף תחת קורבן השלמים, מסמל את סופו של עידן בחייו של הנזיר.

לבסוף, הכהן מפריד את הזרוע מן האיל, ומניף אותה תנופה לה'. בכוח הזרוע, הנזיר גזר על עצמו נזירות וקדושה, אך כעת הוא שב אל החלות והרקיקים והתאוות הגשמיות. הנפת הזרוע היא כעין הצהרה של הנזיר - אמנם כעת אני שב אל חיי העולם הזה, אך אף-על-פי-כן אוסיף לעבוד את ה' בכל כוחי כל ימי חיי.

1. במדבר, פרק ו’, פסוק ז’. ↩