להסיר ולהשליך את המחשבות הארציות

מה בין הציווי למשה לציווי ליהושע?

במשך שנים רבות, היה משה רועה את צאנו של יתרו. יום אחד, בעודו במדבר, הוא ראה מראה מופלא: דמות מלאך בוערת באש מתוך סנה יבש, אך למרות שהמלאך בוער בתוך הסנה, רק חלק של הסנה עולה באש, ואילו שאר הסנה נותר ללא פגע¹.

משה ניגש אל הסנה, כדי לחקור את פשר הדבר. ואז - "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת… וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם". כאשר משה התקרב אל הסנה הבוער, הקדוש-ברוך-הוא נִגלה אליו ואומר לו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא".

ונשאלת השאלה: מדוע הקדוש-ברוך-הוא לא הזהיר את משה לפני שהוא התקרב לסנה, אלא המתין עד שמשה יתקרב אל מקום הסנה, ורק אז ציווה עליו שלא לגשת כשהוא נועל נעליים?

בספר יהושע² מסופר על מקרה דומה. כאשר יהושע עמד לקראת כיבוש יריחו, לפתע נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו משפט זהה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא". ואולם, בעוד שבספר יהושע נאמר "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן"³, כאן לא נאמר שמשה אכן הסיר את נעליו. ויש לתמוה, האם משה לא שמע בקול ה', חלילה?

לקראת מלחמה על-טבעית

ויש לפרש את הדברים על דרך הדרוש, המלאך נגלה ליהושע כשהוא היה עסוק בתכנון המלחמה של כיבוש יריחו. לפתע יהושע מבחין באיש עם חרב שלופה בידו. והוא ממהר לשאול את האיש: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?" - אני שר-צבא ישראל, ואני מבקש לדעת האם פניך למלחמה או לשלום.

מלאך ה' עונה ליהושע: אתה חושב שתכבוש את יריחו בתכסיסי מלחמה ארציים? "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" - הסר והשלך את המחשבות הארציות הללו מראשך. "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא" - כאן המקום⁴ למחשבות רוחניות, ולא לתכסיסי מלחמה אנושיים. אתה חושב שאתה שר הצבא במלחמה הזאת?! אני הוא שר צבא ה', והמלחמה הזו לא תוכרע באמצעים צבאיים אלא בניסים מִשָׁמַיִם ובהשגחה אלוקית. יהושע הפנים את דברי המלאך, ונערך לכיבוש יריחו בצורה ניסית, כפי שהורה לו המלאך בשליחות הקדוש-ברוך-הוא.

גלות - וגאולה על-טבעית

גם התגלות ה' אל משה בסנה, הייתה בשעה שמשה היה טרוד במחשבות מדוע בני ישראל נמצאים בגלות? למה הם סובלים כל-כך? וכיצד ייגאלו? לפתע, משה מבחין בסנה הבוער. בדיוק כמו עַם ישראל בגלות - הסנה הוא צמח קוצני ויבש, בלי הוד והד, אך למרות כל הסבל והצרות, איננו מתכלה. התופעה מתאימה בדיוק למחשבות שהטרידו את משה, והוא סר לחקור את המראה. או על דרך המשל - לחקור בשכלו מדוע מגיע לבני ישראל דין כזה.

כמו אצל יהושע, גם כאן הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" - הסר את המחשבות הללו מליבך, כי "אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" וגלות ישראל וגאולתם היא גזירה מלפניי, ואיננה תלויה בסיבה טבעית או שכלית.

וכאן התורה לא כותבת "ויעש כן משה", כי בניגוד ליהושע שנדרש להתכונן למלחמה, בשלב זה משה לא נצטווה בציווי מעשי כזה או אחר.

1. יצוין כי האברבנאל מפרש את הדברים בגישה שונה מרוב המפרשים. ↩

2. פרק ה’. ↩

3. שם, פסוק ט”ו. ↩

4. משמעות המילה “מקום” בנמשל היא: מקום עיון והשקפת השכל. ↩