שכינה עימהם

מה לערי מקלט והשראת השכינה?

בפרשת "מסעי" נאמרו מספר ציוויים שעל בני ישראל לקיים עם הכניסה אל הארץ המובטחת. אחד מהם הוא הציווי לבנות עיר מקלט לרוצח בשוגג, כדי שיהיה לו מקום מבטחים לנוס אליו מפני קרוביו של האדם אותו רצח בשגגה, ומבקשים להורגו כנקמת דם. את פרשת הדברים הללו, חותמת התורה באמירה: "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

ונשאלת השאלה:

מדוע הדבר מוזכר דווקא כאן? מהו הקשר המיוחד בין בניית ערי מקלט לרוצח בשגגה, והעובדה שהקב"ה שורה בין בני ישראל?

אומרים על כך המפרשים¹, שהדבר בא לתת טעם למִצְוָה לייחד ערי מקלט. כלומר, מאחר שהקדוש-ברוך-הוא שורה בקרֶב ישראל, עלינו לוודא שהסביבה בה שורה השכינה, נקייה מכל חטא וזוהמה, ועלינו לתקן את הארץ לפי מצוות התורה.

גלות השכינה

המעבר של הרוצח בשגגה לעיר מקלט, נקרא גלות. במובן רחב יותר, הגלות היא עונש על חטאי האדם. אלא שגלות זו אינה רק בגשמיות, ועניין הגלות הוא בעיקר ברוחניות. שכן כאשר האדם חוטא, הוא מוריד את הניצוץ האלוקי שבנפשו לעמקי הקליפות והטומאה. זהו מצב בו הנשמה נמצאת בצער גדול, מחמת ריחוקה ממקור שורשה וחוצבה. על כך אומרים חכמינו ז"ל²: "גלו לאדום - שכינה עימהם". כאשר האדם חוטא, הוא אינו פוגם רק בנפשו, אלא כביכול מוריד אִתו גם את השכינה³.

לכן אומרת התורה בפרשתנו, פרשת רוצח בשגגה שיוצא לגלות, "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". מאחר ובכל יהודי יש ניצוץ אלוקות שהולך אִתו לכל מקום, על האדם להישמר מכל משמר ולהיזהר לבל יוריד את נשמתו למקום הקליפות והסטרא אחרא.

תמיד איתך

אם כן, מהו הפתרון? כיצד תוכל הנשמה לצאת ממצב ביש שכזה, ולעלות בחזרה לאחר נפילה שכזאת?

הפתרון טמון בשאלה עצמה:

האדם הוא לעולם לא לבד. תמיד הוא מְלוּוֶה בנשמתו ובאור ה' השוכן בה, כפי שנאמר: "והנה ה' ניצב עליו"⁴; הקב"ה משגיח וצופה על האדם. ולכן, תמיד יש לכל יהודי את הכוח להתעלות מעבר למצבו הנוכחי, ולצאת מגלות לגאולה, ומאפֵלה לאור גדול.

1. רש"י ואבן עזרא על הפסוק. ↩

2. ספרי, סוף פרשת מסעי. ↩

3. ראה ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק י"ז. ↩

4. בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ג. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק מ"א. ↩