מדבר רחוק, מדבר קרוב

מִנַּיִן בא הכוח בתחילה?

כאשר בני ישראל הלכו במדבר סיני, ארון-הברית הלך לפני המחנה בכל המסעות. ועל הסיבה לכך נאמר: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך"¹. הארון היה יוצא לפני המחנה כדי להטיל פחד ומורא על שונאי ישראל, ולגרום להם להתפזר לכל עבר. העבודה הרוחנית של בני ישראל בהליכתם במדבר, הייתה המשך של היציאה ממצרים. וברוחניות, השחרור מהמיצרים וההגבלות שבנפשם. ארון-הברית היה להם לעזרה במשימה הזו, כי בארון היו לוחות הברית, ובני ישראל יכלו לשבר ולמגר את הקליפות והסטרא אחרא בכוח התורה.

וצריך להבין:

עד בואם למדבר סיני, עדיין לא היה לבני ישראל ארון-הברית שיֵלך לפניהם בראש המחנה. ואם כן, מה נתן להם את הכוח לשבר את הקליפות במסעות שעשו בני ישראל מרעמסס שבמצרים ועד בואם אל מדבר סיני?

הארה במדבר הקרוב

המדבר הוא מקום צחיח בגשמיות, וגם יבש מבחינה רוחנית, מפני שהאור האלוקי כמעט ואינו מאיר בו, ולכן קליפות הטומאה נמצאות שם בריבוי גדול². אמנם, כשם שבהליכה במדבר בגשמיות, יש הבדל בין הליכה במדבר הקרוב למקום יישוב, לבין הליכה במדבר הרחוק ממנו, שהיא הליכה קשה יותר, כך גם במדבר הרוחני. במדבר הקרוב למקום יישוב, ישנה הארה קצת יותר מרובה של האור האלוקי המאיר במקומות יישוב, ואילו במדבר שרחוק מכל יישוב, כמעט ואין גם הארה מועטת.

כאשר בני ישראל היו בתחילת מסעם במדבר, הם עדיין היו במקום שאור השכינה האיר בו, ונתן להם את הכוח להתמודד עם הקליפות. לאחר שהתקדמו עוד אל תוך המדבר, והאור התמעט יותר, אזי בבואם למרה ניתנו להם כמה מצוות (וביניהן מצוַת שמירת שבת ומצוַת כיבוד אב ואם)³ כדי להעניק להם תוספת כוח בעבודתם. אך ככל שהם הלכו לעומקו של מדבר סיני, האור התמעט יותר ויותר, ואז הם נזקקו לעזרתו ולכוחו של ארון-הברית - כוחה של התורה הקדושה שמשַברת את היצר הרע⁴.

ירושה מאבותינו

"מעשה אבות סימן לבנים"⁵. ברובד עמוק יותר, פירושה של המילה "סימן" הוא לא רק "סימנא בעלמא" (סימן בלבד)⁶, אלא גם נתינת כוח של האבות לבניהם⁷. בהליכתם של אבותינו, דור המדבר, ממסע למסע ומתיקון לתיקון בנפשותיהם, הם הורישו לנו את הכוחות הללו לנהוג כמותם ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו באופן שיעשה נחת-רוח לבורא יתברך.

1. במדבר, פרק י', פסוק ל"ה. ↩

2. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת נשא, דף כ', א'. שם, פרשת מסעי, דף פ"ח, ג'. ועוד. ↩

3. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד ב'. וראה פירוש רש"י לדברים, פרק ה', פסוק י"ב ופסוק ט"ז. ↩

4. לפי 'ליקוטי תורה', פרשת מסעי, דף צ"ב, א'-ב')וראה שם ש"אותן המסעות שהיו במדבר הסמוך ליישוב, היינו התחלת השתלשלות קליפות הטמאות, הקרובים עדיין לנוגה [לקליפת נוגה שהיא ממוצע בין הקדושה לשלוש קליפות הטמאות], על כן היו יכולים שישים ריבוא נשמות ישראל ומשה ואהרן להכניעם גם קודם מתן-תורה, על-ידי שבעה מצוות שנצטוו במרה… אבל המסעות שנסעו אחר כך בתוך המדבר הרחוק מיישוב, ששם מדור הקליפות הרחוקים מנוגה, שהם תוקף הרע, היה צריך כדי להכניעם על-ידי 'בנסוע הארון ויאמר משה' כו'. וכל עיקר הכוונה בענין המסעות במדבר הוא להכניע אותו לפי שהוא מקור הקליפות לעומת בחינת ירושלים בקדושה, והוא סימן לדורות, שעל-ידי-זה יוכל כל אחד מישראל לעבוד את ה', ולהכניע גופו באתכפיא או אתהפכא שזהו עיקר העבודה כו'"). ↩

5. ראה מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן ט'. רמב"ן לבראשית, פרק י"ב, פסוק ו'. ועוד. ↩

6. זוהר חלק א', דף רכ"ה, עמוד א'. ↩

7. ראה גם התוועדויות תשמ"ו, חלק ב', עמודים -301-298. ↩