העדפה לא נכונה

למה מאסו המרגלים בארץ ישראל?

משה רבינו שלח מרגלים לתור את הארץ לפני כניסת בני ישראל. לאחר ארבעים יום של ביצוע משימת הריגול, הם חזרו אל המדבר והוציאו את "דיבת הארץ רעה". כמעט כולם שכנעו את העם שהארץ אינה טובה, ועדיף להישאר במדבר.

ונשאלת השאלה:

מה עבר על המרגלים? איך הם הגיעו למצב של התנגדות לרעיון הכניסה לארץ ישראל, וכלשון הכתוב: "וימאסו בארץ חמדה"?¹

מה גם שהמרגלים לא היו אנשים פשוטים או רשעים. הם נבחרו למשימה על-ידי משה, וכיהנו כנשיאי העדה, תפקיד שבוודאי נועד לאנשים צדיקים. אם כן, כיצד הגיעו למצב בו הם עומדים מול כל האומה ומשכנעים את בני ישראל לא להיכנס לארץ, נגד רצונו המובהק של הקדוש-ברוך-הוא?

התפיסה של העדפת הרוחניות

מהות הכניסה של בני ישראל לארץ ישראל, היא מעבָר בין העבודה הרוחנית בה היו עסוקים בכל משך שהותם במדבר, אל עבודה גשמית תוך מגע ישיר עם ענייני העולם. הדבר התבטא בכך שבהיותם במדבר, נבצר מבני ישראל לקיים מספר גדול של מצוות מעשיות, שקיומן אפשרי רק לאחר הכניסה לארץ (כמו שמיטה ויובל, ערי מקלט, ועוד).

לפי תפיסתם של המרגלים, עדיף להישאר במדבר, מקום בו הם נטולי דאגות באופן מוחלט. מזונם יורד מן השמים, והעננים מיישרים את דרכם². הם יכולים לעסוק כל העת בעבודה רוחנית ובלימוד התורה. לשיטתם, קיום המצוות בפועל אינו נחוץ, שכן ניתן לכוון את הכוונה הרוחנית של המצווה, ולצאת בכך ידי חובה.

הטעות של המרגלים

טענה זו של המרגלים, לא הייתה חסרת ביסוס לחלוטין. מצינו עניין זה כבר אצל האבות הקדושים. חכמינו אומרים³: "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: עֵקֶב אשר שמע אברהם בקולי"⁴. לכאורה, כיצד יכול היה אברהם לקיים את כל התורה, לפני מתן-תורה, כשעדיין לא היה משכן, וארץ ישראל הייתה בשליטת עמים זרים? הרי היו מצוות שהוא לא היה יכול לקיימן כלל?⁵

אלא שאברהם אבינו קיים את כל המצוות (בעיקר) מההיבט הרוחני שלהן. ולמרות שלא היה יכול לקיים את כל המצוות במעשים גשמיים כמו אחרי מתן-תורה⁶, עבודתו הרוחנית נחשבת לו כאילו קיים את המצוות בפועל.

זו הייתה גם טענתם של המרגלים. וטענה זו נבעה דווקא משום שהמרגלים היו בעלי נשמות גבוהות. לכן הם לא רצו להשפיל את עצמם לדרגה בה יצטרכו להתעסק עם העולם הגשמי, וביקשו להתעלות במעלות רוחניות, בלי שום קשר לטרדות העולם הזה.

אלא שלאמיתו של דבר, המרגלים טעו - ודווקא קיום המצוות המעשיות תוך מגע עם המציאות הגשמית הוא רצון הבורא, ורק כך משלימים את הכוונה והמטרה של הבריאה.

1. תהילים, פרק ק"ו, פסוק כ"ד. ↩

2. ראה רש"י לבמדבר, פרק י', פסוק ל"ד. ↩

3. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'. ↩

4. בראשית, פרק כ"ו, פסוק ה'. ↩

5. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת שלח, דף ל"ח, ב'. ↩

6. יש לציין, שגם במצוות שהאבות קיימו בדברים גשמיים, הדבר הגשמי נשאר בחומריותו כמו לפני כן. רק לאחר מתן תורה, הדבר הגשמי שבו נעשית המצווה - נעשה קדוש על-ידי המצווה (לפי 'ליקוטי שיחות', חלק ה', עמוד 79, הערה 21). ↩