בעל התניאהעוצמה הרכה
"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ, וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ"
שמות, פרק ז', פסוק כ"ח
מה מלמדת הצפרדע?
עד שבאו עשרת המכות, הגאווה והישות העצמית של מצרים לא התחילה להישבר. לא הועילה ההתגלות האלוקית המיוחדת, וגם המסרים מהאלוקים שנשא עמו משה רבינו, לא חדרו. הגלות הרוחנית והשעבוד הגשמי, גרמו למצרים להישאר בתוקפם, ובד בבד הותירו את בני ישראל מוחלשים מכל הבחינות.
פרט לחשיבות המכות ככלל, גם התוכן המיוחד של כל אחת מהן, משמעותי ומיוחד. הרי הקדוש-ברוך-הוא יכול היה להנחית על המצרים מכות אדירות של מוות ואובדן, ותמורת זאת, הביא עליהם עשר מכות ייחודיות, בעלות אלמנטים מקוריים מסוגים מגוונים. אם כן, ודאי שכל אחת מהן, טומנת בחובה מסר ייחודי.
מכת צפרדע, למשל. מכה זו אינה דומה ל'ארבה' שהשמיד את היבול, וגם אינה כמו ה'ערוב' שטרף, או ה'דבֶר' שהשמיד את הצאן. אמנם מכת צפרדע היא תופעה מטרידה ומקשה על החיים, אך לכאורה לא ברור מה עניינה, מה היא באה ללמד את מצרים, ומה עלינו ללמוד ממנה? (שהרי התורה היא נצחית.)
מהפך בנפש
הלקח הוא - שגם אנחנו, במובנים מסוימים, חיים ב'מצרים'. 'מצרים'1 היא המֵצַר והדוחק הרוחני שהאדם שרוי בו. כדי לנצח את כוחות הנפש הבהמית שבנו, אנו זקוקים ל"עשר מכות מצרים". כאן נתייחס למכות 'דם' ו'צפרדע' כפי שהן משתקפות בעולמו האישי של האדם, ומשמעותן בעבודתו את קונו2.
הדם מסמל את החיוּת והחיוניות הרוחנית, לעומת המים שמייצגים קרירות ואדישות לענייני הקדושה. לכן מכת 'דם' מבטאת מהפך. עלינו לגלות את החום והלהט שבנשמותינו, להביא לידי כך שהאש הזו תשתלט על אישיותנו, ותגרום לנו לקיים את התורה ומצוותיה בהידור ובהתלהבות.
מקור לחום
השלב השני ב'יציאת מצרים' הפנימית, נרמז במכת 'צפרדע'. הצפרדע היא בעל-חיים מיוחד. בשונה מבעלי-החיים שחיים רק במים ואינם יכולים לחיות ביבשה, ומבעלי-החיים שחיים ביבשה אך אינם יכולים לחיות במים, הצפרדע היא יצור אמפיבי, היא חיה גם בים וגם ביבשה. במהלך מכת 'צפרדע', נכנסו הצפרדעים לכל מקום במצרים, ומילאו את הבתים והרחובות, וכפי שכתוב בתורה, שהצפרדעים חדרו אפילו לתנורים.
חז"ל אומרים3 שהצפרדעים מסרו את נפשן. מכיוון שהקדוש-ברוך-הוא ציווה שהצפרדעים יבואו בכל ארץ מצרים, לכן נכנסו הצפרדעים גם לתנורים הבוערים.
תנורי מצרים מסמלים את החמימות וההתלהבות מתאוות העולם הזה, והצפרדעים המסמלות קרירות (שכן הן שרץ המים שנברא מן המים4 - סמל הקרירות, והן שוחות בנהרות), נכנסו לתוכם כדי לכבות את החום וגבהות הרוח השקרית של הקליפות.
כניסתן של הצפרדעים לתנורים, מסמלת את הקרירות והאדישות שעלינו לחוש כלפי תאוות ותענוגות העולם הזה. עלינו ללמוד מהצפרדע, בעלת הדם הקר, ולהשפיע גם על הנפש הבהמית המתוארת בספר התניא5 כ"תנור בוערה מאופה".