בכורה ובחירה

למה דווקא עשיו?

ניגוד קיצוני היה באופיים של התאומים יעקב ועשיו שנולדו ליצחק ולרבקה. עשיו הבכור, הוא "איש שדה", איש העולם, ואף "איש ציד". ואילו יעקב הוא "איש תם יושב אהלים" המצטיין ברמה גבוהה של צדקות ותמימות, והוא שקוע וסגור בארבע אמות של תורה ותפילה, קיום מצוות ומעשי חסד.

תורת החסידות מלמדת אותנו כי המציאות הגשמית היא השתקפות של המציאות האלוקית. ובהקשר זה נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שעשיו הרשע זכה להיות בנם בכורם של יצחק אבינו ורבקה אימנו, ואילו יעקב הצדיק הוא הבן הצעיר?

ראש וסוף

השורש הרוחני של עשיו הוא באורות עליונים גבוהים מאד, ולכן עשיו נולד כבן הבכור. אך כאשר אורות גבוהים אלה ירדו לעולמנו הנחות, ניצוצות מהם נפלו לעמקי הקליפות. לפיכך, עשיו שבעולם הזה היה 'איש ציד' ו'איש שדה' הנטוע ושקוע עמוק בחומריות העולם.

השורש של יעקב, לעומת זאת, נמוך מזה של עשיו, אך יעקב שבעולם הזה מבטא ביטול עמוק לאלוקות, וניתוק מוחלט מהעולם. התבטלות זו נובעת מכך שהאבות הם "מרכבה" לרצון הבורא, כמו מרכבה שבטלה לרצון האדם הרוכב ומנהיג אותה - ואין לה רצונות משלה.

לקום ולשבת

זו גם הסיבה לרצונו של יצחק להעניק את הברכות לעשיו. יצחק היה סבור שהרצון האלוקי הוא לחדור בגשמיות העולם עד לדרגות הנחותות ביותר, כאשר זו גם הסיבה לכך שמעמד מתן-תורה לא התרחש בימי האבות הקדושים שהיו בטלים בתכלית לאלוקות, אלא התורה ניתנה לבני ישראל כאנשים רגילים המעורבים בענייני העולם.

אך לאמיתו של דבר, עשיו שבעולם הזה הוא הרע שאינו מתבטל לאלוקות, ולכן גם לאחר שעשיו קיבל את חלקו בברכות, הוא המשיך לבחור ברע. ואילו יעקב אמר ליצחק אביו: "קום נא", והוסיף ואמר: "שבה". בכך הוא התכוון לרמוז, כי דווקא על ידי התרוממות והתעלות ("קום נא") מתוך ביטול מוחלט למציאות האלוקית, ניתן לחזור ולרדת ("שבה") ולחדור לרמות הנמוכות ביותר של המציאות הגשמית.

מכאן אנו למדים כי כאשר אנחנו נדרשים לצאת מארבע אמות של תורה כדי להשפיע על הסביבה להוסיף בקיום התורה והמצוות, עלינו לזכור שהעלאת העולם לקדושה תוך עיסוק ומעורבות בענייני העולם, אפשרית רק כאשר אנו חדורים בתוכן רוחני, ומתרוממים ו"קמים" לרמה רוחנית גבוהה. כך נצליח בפעולת ה"שבה" - להביא אור של קדושה אל תוך המציאות השגרתית היום-יומית.