דרשה
לשבת

למה בדיני מלחמה?

בפרשתנו מופיע דינו של בעל-קרי בעת מלחמה: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה"¹.

עיקרו של דין זה, כבר נאמר בתורה קודם לכן: "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב"².

ונשאלת השאלה: מדוע שבה התורה ומבארת דין זה שנית בפרשתנו? ומדוע הוא נאמר כאן דווקא בהקשר של יציאה למלחמה?

טוהר המחנה תמיד

התשובה נמצאת בגוף השאלה. כמבואר בדרשות הקודמות, רבות מהמצוות שמופיעות בספר 'דברים', כבר נלמדו בספרים הקודמים. ועם זאת, משה רבנו שב ומבאר את הדינים הללו, כדי לחדד אותם ולבאר פרטי דינים שלא נתבארו כל צורכם בחומשים הקודמים.

כאן מחדֵש משה שעל בעל-קרי לצאת מחוץ למחנה גם בעת מלחמה ולא רק בעת שלום, שכן דין זה תקֵף הן במחנה ישראל הקבוע, והן במחנה היוצא למלחמה.

המפתח לניצחון

מצוות נוספות הקשורות למחנה המלחמה, ומפורטות בפרשתנו - הן המצוה לקבוע מקום מוגדר לעשיית הצרכים, והמצוה לכסות את הצואה.

הטעם שנותנת התורה לכלל הציוויים הללו הוא: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ"³. בנוהַג שבעולם, כאשר חיילים יוצאים לקרב, הם לא מקפידים על ניקיון ועל דרך-ארץ באותה מידה שבה הם נוהגים בביתם, ולפעמים מתנהגים אפילו בגסות או גם במידה של אכזריות, כדי להוכיח את כוחם ואת גבורתם.

לא כן במחנה ישראל. בני ישראל נלחמים בתודעה שהניצחון במלחמה לא בא לנו בעקבות כוחנו וגבורתנו, אלא בזכות ה' אלוקינו המתהלך בקרב מחננו. בישראל, גם מחנה הצבא צריך להיות קדוש וטהור, ונקי מכל כיעור ומכל טומאה. כך נהיה זכאים לכך שהקדוש-ברוך-הוא ייתן את אויבינו בידינו.

1. דברים, פרק כ”ג, פסוקים י’ - י”א - י”ב. ↩

2. ויקרא, פרק ט”ו, פסוק ט”ז. ↩

3. דברים, פרק כ”ג, פסוק ט”ו. ↩