דרשה
לשבת

למה דווקא כאן "חַנון"?

בפרשתנו מופיעים שני ציוויים הנוגעים לדיני הלוואה. האחד הוא איסור ריבית - "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ"¹. והשני - "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"². כלומר, אם תיקח לעני את בגדו היחיד³ כמשכון⁴, עליך להשיבו לו מִדֵּי לילה, כדי שיהיה לו בגד להתכסות בו בשנתו.

התורה מסיימת את שני הציוויים הללו באזהרה: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". כלומר, תפילת עני שנמצא בצרה ובמצוקה בפני בעל-חובו הנושה בו, נוחה להתקבל אצל הקדוש-ברוך-הוא.

אמנם סוף הפסוק - "וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" - דורש ביאור:

עד כאן דובר בפרשתנו עד כמה הקב"ה דן משפטים של יושר ואמת, כפי מידת הדין והצדק. אם כן, לכאורה היינו מצפים שסיום האזהרה יהיה במילים "ושמעתי כי שופט צדק אני", ולמה נאמר דווקא "כִּי חַנּוּן אָנִי"?

לפנים משורת הדין

ההסבר לכך הוא, שהמצוות שנימנו בפרשתנו עד כאן, הן בעלות זיקה לדיברות "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" ו"לא תענה ברעך עֵד שקר". ואכן בדיני נפשות, ממונות ועריות, ראינו כיצד הדינים שקבע הקדוש-ברוך-הוא בתורה, הם דיני צדק ויושר. כעת הגענו לדינים שקשורים לדיבר "לא תחמוד", שאינו ציווי להימנע ממעשה אסור, אלא איסור על מחשבה וחמדה בליבו של האדם, וגם הציוויים שקשורים בדיבר זה, הם ציוויים שנחשבים "לפנים משורת הדין".

לתקן גם את המחשבות

יש לזכור שהמַלְוֶה גמל חסד גדול עם הלֹווֵֶה העני, בכך שהִלווה לו כסף כדי שיוכל לשקם את מצבו הכלכלי ולשוב לאֵיתָנוֹ. בעצם, הלוואה זוהי הצורה הנעלית ביותר של צדקה, כדברי הרמב"ם⁵: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָךְ [=שהתרושש], ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול…".

שני הציוויים האמורים, איסור ריבית והחובה להחזיר ללֹווֶה את המשכון הנחוץ לו, הם ציוויים שנאמרו לאחר שהמַלְוֶה גמל עם הלֹווֶה חסד גדול. הגיוני שהמַלְוֶה ירצה להרוויח מעט מן ההלוואה או שלכל הפחות יהיה בידו משכון כעירבון לכך שהחוב ישולם.

וזהו החידוש בדינים אלה, שלא מדובר רק בחוקים של אמת וצדק, אלא חוקים שה' אומר עליהם: "כִּי חַנּוּן אָנִי". התורה מְצַוָה אותנו גם על דברים שהם "לפנים משורת הדין", וגם על מחשבותינו ומידותינו, כדי שנהיה דבֵקים במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא גם "שופט צדק"⁶ וגם "אֵ-ל רחום וחַנון"⁷. וכמו שנאמר באברהם אבינו - "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"⁸.

1. שמות, פרק כ”ב, פסוק כ”ד. ↩

2. שמות, פרק כ”ב, פסוק כ”ו. ↩

3. כמובן, למַעט הבגד שהעני לובש במהלך היום. ↩

4. משכון הוא חפץ של הלוֹוה, והמלווה לוקח אותו ממנו כערבון עד שהלוֹוה ישיב את חובו. ↩

5. משנה תורה, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק י’, הלכה ז’. ↩

6. תהילים, פרק ט’, פסוק ה’. ↩

7. שמות, פרק ל”ד, פסוק ו’. ↩

8. בראשית, פרק י”ח, פסוק י”ט. ↩