דרשה
לשבת

דינים לדיינים או למסכנים

"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת. וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ"¹. לפי פירוש רש"י לפסוקים שלפנינו, יש כאן סדרה של ציוויים המכוונים לדיינים. וכך גם המשך הדינים מהציווי "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"² עד דיני שמיטה.

אך נוכח שיטתו של רש"י, עולה תמיהה:

בין הפסוקים יש גם שני דינים שכלל לא קשורים לדיינים. האחד - "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"³. והשני - "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"⁴.

ונשאלת השאלה: מדוע הציוויים האלו מופיעים דווקא כאן, וכיצד הם קשורים לדינים שלפניהם ושלאחריהם?

בפנים - צדק, בחוץ - חסד

לאור התמיהה הזו יש לפרש, בשונה מפירוש רש"י, כי הציוויים שמופיעים בפסוקים אלה, לא מתייחסים דווקא לדיינים אלא לנושא הדין בכלל. "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" הוא ציווי לכל אדם מישראל, שלא ייכנס בדין עם חברו ויתבע ממנו דבר-מה בשקר. "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" פירושו: אל תתחבר לעד שקר, כדי לתת תוקף לעדותו⁵. "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" הוא אכן ציווי על הדיין, ו"וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת" מדבר על המליץ⁶ של בעל-הדין, שלא יעוות את הדין כדי לזַכות את בעל-דינו.

לאחר שנאמרו כל הציוויים הללו שיסודם בדין צדק, עם דגש על העיקרון שלא לוותר בדין גם לעני ומסכן, שבה התורה ומזכירה את דיני החסד הבסיסיים, לאורם יש להתנהל בעולם שמחוץ לבית-הדין, ואת עקרונות העזרה למסכן ולחלש, ולכל מי שזקוק לעזרתנו. "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ… הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".

סיוע לעם-הארץ

זהו פירוש הדברים על דרך הפשט. וייתכן שיש כאן רמז נוסף - על דרך הדרוש.

על היחס של עמי-הארץ לתלמידי-חכמים, אמרו חז"ל⁷ "גדולה שנאה ששונאין עמי-הארץ לתלמיד-חכם, יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל"⁸.

על פי הדברים הללו, יש לפרש ש"שור אויבך וחמור שונאך" רומזים לעם-הארץ שנכנס לדין ואינו יודע בין ימינו לשמאלו, ומה עליו לטעון כדי להוכיח את צדקתו ולִזְכּוֹת בדין. במקרה כזה, מותר ואף חובה לסייע לאותו עם-הארץ לטעון את הטענות הנכונות, כדי לזַכותו בדין ולדון דין אמת. אסור לנו לעזוב את בעל-הדין, אלא מוטל עלינו להשיב אותו מטעויותיו ומטענותיו הלא-נכונות. מעשה כזה אינו עיוות הדין, אלא להיפך - בירור האמת ועשיית דין צדק.

1. שמות, פרק כ”ג, פסוק א’. ↩

2. שם, פסוק ז’. ↩

3. שם, פסוק ד’. ↩

4. שם, פסוק ה’. ↩

5. כי רק לעדות של שני עדים, יש תוקף. ↩

6. כלומר, עורך-דין או טוען רבני. ↩

7. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ”ט, עמוד ב’. ↩

8. למשמעות הדברים, ראה במפרשי התלמוד. ↩