תפנית חדה ביום השמיני
פרשת "שמיני" פותחת בתיאור אירועים שהתרחשו בתום 'שבעת ימי המילואים', בהם דובר בהרחבה בפרשה הקודמת, פרשת "צו". ביום השמיני, ראש-חודש ניסן, קיבץ משה את כל בני ישראל ליד המשכן, והורה לאהרן ובניו הכוהנים, להכין את קורבנותיהם, "כי היום ה' נראה אליכם"1.
ואכן, כאשר הכל היו מוכנים - נראה כבוד ה' אל העם. אש יצאה מלפני ה', ואכלה את 'קורבן העולה' ואת החלבים שהיו על המזבח, וכל העם שיבחו את ה' ונפלו על פניהם.
בהמשך היום, אירעה תפנית חדה. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן, לקחו מחתות, שָׂמוּ עליהן גחלים ואש, ונכנסו למשכן להקטיר קטורת. שוב יצאה אש מלפני ה', אך הפעם היא 'אכלה' את נדב ואביהוא.
במה חטאו נדב ואביהוא?
חכמינו2 מונים מספר סיבות לאירוע המצער, ולסיבה בגינהּ נדב ואביהוא סיימו את חייהם באותו יום. כלומר, באיזה חטא חטאו. יש אומרים, שהחטא היה כניסתם למשכן מבלי ללבוש את בגדי הכהונה המיוחדים להם. לפי דעה אחרת, "שתויי יין" נכנסו, ולא ראוי לשרת את בורא העולם בצורה שכזו. ואילו הדעה השלישית והמפתיעה מכולן אומרת, שנדב ואביהוא מתו כי "לא היו להם בנים".
ונשאלת השאלה:
לפי שתי הדעות הראשונות, מותם של בני אהרן נגרם בשל פגם במעשיהם, אבל לפי הדעה השלישית יש לתמוה - מה כל-כך חמור בכך שלנדב ואביהוא לא היו ילדים? האם מדובר בפגם כה חמור שהם שילמו עליו בחייהם?
אינסופיות בגשמיות
בתורת החסידות מוסבר3, שהקדוש-ברוך-הוא שהוא 'אין-סוף' ואינו מוגבל, בחר לצמצם את אורו האינסופי, ולברוא עולם מוגבל הפועל לפי גדרים, סייגים וכללים מסוימים, וכל הנבראים שקיימים בעולם, מוגבלים בכל הנהגותיהם. ואולם יש דבר אחד שאותו הֶחְרִיג הבורא מהגבלת הנבראים. זהו הכוח להוליד צאצאים, שבמובן מסוים הוא כוח אינסופי של הבורא. הקדוש-ברוך-הוא הלביש כוח זה בעולם הגשמי והחומרי בגופם של בני האדם, כך שביכולתם להוליד ילדים דור אחר דור עד סוף כל הדורות. בכך למעשה, העניק הבורא לנבראים תכונה המיוחדת ל'מלך מלכי המלכים' בלבד.
זו הייתה הטעות של נדב ואביהוא. מתוך ששאפו לדבוק דבֵיקות מוחלטת ברוחניות ובקדושה - הם בחרו להתנתק מהעולם לגמרי, ובחרו לא לשאת נשים ולא להוליד ילדים, ובכך ויתרו על האפשרות להלביש כוח אינסופי בתוך גדרי העולם המוגבל.
לפי זה, מותם של נדב ואביהוא לא היה עונש על חטא, אלא השלכה ישירה של מעשיהם ואורח חייהם. הם לא פעלו בהתאם לכוונת הבריאה שהנבראים ישלבו גשמיות ורוחניות, ויחדירו קדושה במציאות הגשמית, והדבר הוביל ליציאת נשמתם מגופם - ועלייתה למקורה העליון4.
עלינו להשתדל לוודא, כי בכל מצב אנחנו מאוזנים. מצד אחד, אנו חיים בגדרי המציאות הגשמית המוגבלת. ומצד שני, עלינו לשאוף ולגלות בכל דבר חומרי את ייעודו הפנימי, שהוא מטרת קיומו וקיומנו בעולם הזה, ולהחדיר בתוך הגשמיות קדושה ורוחניות.

