למה להמתין לערב?
האדם הלומד את התורה לפי הסדר, ללא ידע מוקדם, ייתקל לראשונה במושגים 'טומאה וטהרה' כערכים העומדים בפני עצמם1 - בפרשת השבוע. החל מפרשת "שמיני", ובספר "ויקרא" בכלל, התורה עוסקת בפירוט בסוגים שונים של טומאה, והדרכים להיטהר ממנה.
בזמן שבית-המקדש היה קיים, המושגים הללו היו חלק אינטגרלי מחיי היום-יום של כל יהודי. הם השפיעו על סיטואציות כמו כניסה לבית-המקדש או מגע בפירות 'תרומה'. לדוגמה, אדם שנגע, אפילו בטעות, בנבלת חיה או בהמה - נטמא. היה עליו לטבול ב'מקווה מים', ותהליך הטהרה הסתיים עם סיומו של היום, בשקיעת השמש2 ובוא הערב.
לכאורה יש מקום לשאול: ראשית, מדוע האדם נטמא גם אם המגע בטומאה היה בשוגג, ללא כל כוונה או ידיעה? ושנית, מדוע האדם נשאר טמא גם לאחר הטבילה במקווה, ועליו להמתין עד שקיעת השמש בערב?
לשים לב לאיתותים
כיהודים המאמינים ב'השגחה פרטית', ברור לנו שכל דבר המתרחש בעולם - בין ביחס לכלל, ובין ביחס לפרט - אינו במקרה, ואין התרחשות שהיא אקראית.
על טומאת 'נגע צרעת', למשל, אמרו חכמינו3, כי טומאה זו באה בשל חטא לשון הרע. והרמזים שנועדו לעורר את האדם להיות מודע למצבו, באים בהדרגה. תחילה נפגע המעגל הרחוק של האדם4, והנגעים מופיעים על כותלי ביתו. אם האדם לא חזר בתשובה, הנזק עולה מדריגה, ובגדי האדם הם הבאים בתור. והשלב הבא, הוא עור האדם עצמו. מעתה ואילך, המצורע נכנס לתהליך ארוך של היטהרות.
זמן לחשבון-נפש
לעומת זאת, בנושא של טומאת מגע בנבילה, לא מדובר בעבירה שבגללה האדם נטמא. ייתכן גם מצב בו האדם נזהר מאוד לחיות בטהרה, והוא נטמא בשוגג גמור, אך ידוע מאמר חכמינו5: "מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב".
מי שנטמא, גם לאחר שטבל, עליו להמתין עד שקיעת השמש - לנצל את הזמן ל'חשבון נפש', לפשפש במעשיו ולנסות להבין מה הרמז שבורא העולם רוצה לשלוח לו, ובמה הוא יכול להשתפר, לתקן את דרכיו ולהיות יהודי שלם יותר.

