סוד הטהרה
הבורא ציווה על משה ואהרן, להורות לבני ישראל את דיני הכשרות, ההלכות הקובעות אלו בעלי-חיים מותרים באכילה, ואלו אסורים. למשל, אכילת בעלי-חיים כמו שפן או גמל, אסורה בתכלית. גם כשרות הדגים נקבעת על-פי כללים מפורטים. דגים בעלי סנפיר וקשקשת מותרים, והשאר אסורים. וגם בעופות, התורה מגישה רשימה מפורטת של העופות האסורים באכילה.
פרשתנו מוסיפה ומלמדת, כי מגע או נשיאה של נבלת בעלי-החיים גורמים טומאה, המחייבת טבילה במקווה. המקווה הוא האמצעי העיקרי לטהרה מטומאה. לאחר הטבילה, עם בוא הערב, תהליך ההיטהרות נשלם, והאדם חוזר למצב של טהרה המאפשר לו לקיים מצוות שנמנעו ממנו כל עוד היה טמא.
בין מגע לאכילה
יש כמה דרכים ומצבים, בהם האדם יכול להיטמא. אחת מהן היא על-ידי מגע באובייקט הטמא - "טומאת מגע ומשא" הנזכרת בפרשת "ויקרא": "… נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה… "1. אך המילה 'טומאה' מתייחסת גם לתיוג האיסור, כמו באיסור אכילה של חיות לא-טהורות המוזכר בפרשתנו - "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא, ופרסה לא הפריסה - טמאה הוא לכם"2.
המושגים 'טומאה וטהרה', הם מטבע הדברים, ערטילאיים ומופשטים, והם מסוג המצוות שנכללו בקטגוריית ה'חוקים' - ציוויים שאין בהם היגיון פשטני. שכן לכאורה, לא ברור מה במגע בבעל-חיים הופך אדם טהור לטמא, ומדוע טבילה ב'מקווה מים' הופכת את הטמא לטהור, ומחזירה את המצב לקדמותו.
כיסוי והתבטלות
פנימיות התורה מבארת את עולם המושגים הנסתר הזה, ומסבירה כי "זה לעומת זה עשה האלוקים"3. אל מול כוחות הקדושה, ברא הקדוש-ברוך-הוא כוחות שמייצגים את הצד ה'לעומתי' ההפוך, המתנגד לטוב.
'טומאת מגע ומשא' הוא מצב של מפגש בין היהודי שמקורו מעולם הקדושה, עם כוחות שמייצגים את ההיפך. מלכתחילה אין ליזום מפגש כזה, אך לאחר שכבר התרחש, אין טעם לנסות לזכך ולברר את הרע ולהעלותו לקדושה, אלא יש לבטל ולסלק ולהעביר אותו4.
לכן הטהרה היא באמצעות טבילה, במים ששורשם הרוחני בקדושה נעלה ביותר (בבחינת 'כתר עליון'). כאשר האדם מכניס את כל גופו בבת-אחת אל תוך המים, הוא מתכסה ו'נעלם' פיזית ומתבטל רוחנית5, וכך הוא מתחבר מחדש לבורא העולם. עם היציאה מהמים, האדם כביכול נולד מחדש. הטומאה שמראש הייתה חיצונית, ולא חדרה אל תוך מהותו, כבר לא קיימת - והוא יוצא לדרך חדשה.