איך הפכה השמחה לאבל?
פרשתנו פותחת בתיאור מעשיו של אהרן הכהן ביום חנוכת המשכן. בבוקרו של יום, הוא הקריב 'קורבן חטאת' לכפרה, על-מנת להיכנס לתפקידו ברמה הגבוהה ביותר של קדושה וטהרה, ולאחר מכן הקריב גם 'עולה', 'מנחה' ו'זבח שלמים'. בהמשך, אהרן בירך את העם בנוסח 'ברכת כוהנים' המופיע להלן בספר "במדבר"1, ואליו מצטרף גם משה רבינו.
אך השמחה הופכת לאבל כבד, כאשר נדב ואביהוא, בניו של אהרן, מקריבים קטורת שלא על-פי הציווי. אש ירדה מהשמיים ו'אכלה' אותם.
אהרן הנמצא במעמד רוחני רם במיוחד, מבליג על צערו בדממה, אך במחנה כולו מוכרז אֵבֶל על מותם של שני בניו, נדב ואביהוא.
מה פשר האירוע? מדוע יצאה אש מלפני ה' וכילתה את שני בני אהרן, ובכך הפך יום של שמחה והתעלות, ליום צער ואבל?
'רצוא' ו'שוב'
להבהרת הדברים על-פי החסידות, יש להקדים ולהכיר את המושגים "רצוא" ו"שׁוֹב". מושגים אלה נזכרים לראשונה בתיאור ה'מרכבה העליונה' בפתח ספר יחזקאל2, כביטוי לריצת 'חיוֹת הקודש' העליונות קדימה - וחזרתן לאחור. ב'מרכבה' מדובר במלאכים עליונים, אך בעבודת ה' של כל יהודי, המושגים הללו מייצגים שתי תנועות נפשיות. האחת, של רצון ושאיפה להתעלות ולהתקרב לאלוקות. והשנייה, את השיבה אל עולם המעשה והעשייה.
התנועות הללו ראויות, וצריכות להיות תמיד בתנועה מחזורית3. אחרי ההשתוקקות והכיסופים לדבוק בבורא, באה התנועה של הורדת השאיפה הנעלית למעשה בפועל - ביצוע מצוות מעשיות, והמשכת אור אלוקי בתוככי העולם הזה. וכך שוּב ושוב מחדש.
שילוב חובה
בספר התניא4 הדבר נמשל ללהבת אש הנאחזת בפתילה. האש היא דבר עדין, רוחני משהו, שונה מחומר גשמי התופס מקום מוגדר. עם זאת, כאשר אש לא נתפסת בעצם פיזי, היא נכבית בִּן-רגע.
וכאן ישנה גם אזהרה. כאשר אין הכנה נאותה, ואין לאש בסיס והגבלה, היא הופכת להיות 'חרב פיפיות' ומסוכנת לאדם ולסביבה. כך גם תנועת 'רצוא' ללא 'שוב', עלולה להביא את האדם לניתוק מתכלית בואו לעולם, שהיא לחיות חיים גשמיים, למרות השאיפה להתעלות לחיים רוחניים, וכדברי חכמינו במשנה5: "על-כורחך אתה חי".
זה מה שקרה בעיצומו של היום הגדול, בו נחנך המשכן. נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה, הניחו בה קטורת, והקריבו את הקטורת במשכן, למרות שלא הצטוו לעשות כך. בכך הם נכנסו לתנועה מסוכנת של 'רצוא' ללא ההמשך המחייב - ה'שוב', מצב שלא יכלו להכיל.