המידה הטובה ביותר – הכרת הטוב

למה דווקא קורבן התמיד?

קורבנות רבים היו מוקרבים במשכן מִדֵּי יום ביומו - חטאות, אשמות, מנחות, ועוד. פרט לכך נעשו במשכן עבודות שונות, חלקן יומיומיות כמו הטבת הנרות, וחלקן אחת לשבוע - כמו החלפת 'לחם הפנים'.

בפרשיות "תרומה" ו"תצוה" ציווה הקדוש-ברוך-הוא את משה על המשכן וכליו, ועל תהליך חינוך הכוהנים למלאכת המשכן, נושא שנמשך עד סיומן של שתי הפרשיות הללו, העוסקות בהכנה לעבודה שעתידה להיעשות במשכן בפועל.

וכאן נשאלת השאלה:

מהי הסיבה לכך שמבין כל הקורבנות הרבים והעבודות השונות שבמשכן, בחר הקדוש-ברוך-הוא לצוות את משה דווקא בסוף פרשת "תצוה" על קורבן התמיד?

והשאלה כפולה: מדוע מְצַוֶּה הקדוש-ברוך-הוא את משה על קורבן התמיד דווקא כאן? ואם כבר בא ציווי על קורבן, מדוע מדובר רק על קורבן התמיד ואין התייחסות גם לשאר הקורבנות?

הטבע האמיתי שלנו

ביאור הדברים:

כאשר אדם מישראל שומע את הציוויים של הקדוש-ברוך-הוא על בניית המשכן ועל הקורבנות, הוא עלול להגיע למסקנה מדכאת, שלא לומר נוקבת: למה לו לקדוש-ברוך-הוא מזבח בתוך בני ישראל?! אין זאת אלא שהכוונה בעשיית המזבח היא עבור קורבנות החטאת והאשָׁם שעתידים להיות מוקרבים בו, וכל עניינו הוא כפרה על חטאינו ומעשינו. אם כן, נראה שהקדוש-ברוך-הוא יודע ש"יֵצֶר לב האדם רע מנעוריו"¹, ולכן תיקן לנו את המשכן והמזבח כדי שנישאר קרובים אליו, למרות שמטבענו אנו נמשכים אל החטא.

ואולם, זו טעות איומה. המחשבה שטבענו הפנימי רע, חס ושלום, היא מחשבה שמדכאת את הרצון להתקדם בעבודת ה' - ומביאה לידי ייאוש חלילה.

האמת היא, שאם נלך אחר ליבנו ביַשְׁרוּת, ולא נִתֵּן לתאוות החומר והגוף לשלוט בנו, נגלה שטבענו הפנימי והעמוק הוא טוב מיסודו, ויש לנו את היכולת לחיות חיי קודש מבלי לחטוא.

המידה שמגבירה את השפע

לכן, עם סיום עניין חנוכת המשכן והכשרת הכוהנים, בא הציווי על קורבן התמיד. וזאת, כדי לומר לנו שעיקר עבודת המשכן איננה בקורבנות החטאת והאשָׁם שבאים רק בדיעבד, אלא בקורבנות התמיד שמבַטאים שבח והודיה לקדוש-ברוך-הוא.

הטובה והחשובה שבמידות האדם, היא היותו גומל טובה לאשר היטיב עימו. כך לימדונו חכמינו זיכרונם לברכה: "אמר ר' אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלֵי אֲמָנָה"² (שהם המחזיקים טובה למי שגמל להם טוב). וכן אמרו: "אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים"³ (שהם כפויי הטובה).

אדם עז-פנים וכפוי-טובה שאינו מודה על הטובה שקיבל, מתיש את כוחו של הנותן, ופוגע ברצונו להעניק לו עוד שפע. לעומת זאת, "בעלי אמנה" שמכירים טובה על החסד שהקדוש-ברוך-הוא מעניק לנו מִדֵּי יום ביומו, מוסיפים ברצונו של הבורא לשוב ולהעניק לנו מטובו עוד ועוד שפע⁴.

1. על-פי בראשית, פרק ח’, פסוק כ”א. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח’, עמוד א’. ↩

3. שם, דף ז’, עמוד ב’. ↩

4. ראה בפירוש האברבנאל לשמות, פרק כ”ט, פסוק ל”ח. וראה גם בספר עקידת יצחק, שער נ”ב. ↩