האברבנאלכישורי מלכות
"לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'"
בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ח
סיומת מפתיעה
לפני מותו, יעקב אבינו מברך את בניו בזה אחר זה. בברכתו לבנו דן, יעקב אומר1: "דן ידין עַמו, כאחד שבטי ישראל". ויעקב ממשיך ומסיים את הברכה לדן2: "לישועתך קויתי ה'".
הסיומת הזו מפתיעה. לפי פשוטו, זו תפילה ובקשה, אך לא ברכה. ועלינו להבין: ראשית, מדוע בכלל משלב יעקב אבינו את התפילה הזו בין הברכות? ושנית, כיצד הדבר קשור דווקא לברכתו של שבט דן?
יושר וגבורה
יעקב מתייחס לבניו בזה אחר זה, ומדבריו עלינו להסיק מי הבן שממנו תצא המלוכה וההנהגה של עם ישראל. דן התברך בשני כישרונות המתאימים מאוד לשבט של מלוכה.
הראשון - "דן ידין עמו". שבט דן יהיה ישר במשפט וצדק, ואין ספק שזו תכונה הכרחית למלוכה והנהגה ראויה.
השני - "יהי דן נחש עלֵי דרך, שפיפון עלֵי אורַח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור"3. דן היה המאסף למחנה ישראל במדבר4. וזאת, בזכות גבורתו במלחמה. משבט דן גם יצא שמשון הגיבור. אם כן, זהו שבט שהתברך בגבורה ואומץ לב להילחם באויבים, וגם תכונה זו חשובה למלוכה והנהגה.
ישועה גלויה לעין כל
אולם, למרות התכונות הללו, שבט דן אינו מתאים למלוכה. דן אמנם "ידין עמו", אבל רק "כאחד שבטי ישראל". כלומר, בשבט דן יש משפט צדק לשבט אחד, אך אין בו את הכוחות הדרושים כדי לשפוט ולהנהיג עם שלם.
גם גבורתו של דן במלחמה, אינה במידה שתספיק כדי למלוך. על יהודה נאמר "ידך בעורף אויביך"5. כלומר, הוא נלחם באויביו פנים אל פנים, ומניס אותם עד שהוא רואה את עורפם. וזו גבורה גדולה משל דן שמתאפיין בתחבולות המלחמה. דן הוא ערמומי כנחש, ממתין לאויבו שיעבור, ואז מזנק עליו ו"נושך עקבי סוס" עד ש"יפול רוכבו אחור".
לכן, דן הוא המאסף לשבטי ישראל, ולא הולך בראש המחנה כמו יהודה. כך גם שמשון משבט דן אכן הושיע את ישראל, אבל עשה זאת בתחבולות ובעורמה6. ואכן, שמשון לא סחף אחריו את כל עם ישראל כדי לעמוד נגד האויבים בראש זקוף ובגבורה, כפי שעשה, למשל, דוד המלך משבט יהודה.
לכן יעקב מסיים דווקא את ברכתו לדן ב"לישועתך קיויתי ה'". יעקב אומר שהוא לא מעוניין בישועה שמבוססת על מאבק מחתרתי ובתחבולות, אלא מצפה לגבורה שתביא לישועה גלויה לעיני כל העמים, שיכירו ויֵדעו את גדולתו וגבורתו של ה'.