להגיד את חסדי ה'

למה נכפלו ההנחות והאמירות?

בפסוקי מִצְוַת הביכורים שבפרשתנו, מופיעות שתי 'הנחות'. הראשונה - "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ"¹, והשנייה - "וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ"².

ונשאלת השאלה:

מדוע מניחים את הביכורים פעמיים? יתירה מכך, לאחר שהכהן הניח את הביכורים לפני המזבח, כיצד יכול בעל-השדה לגשת למזבח ולקחתָּם משם ולשוב ולהניחם, הרי לזר שאינו כהן אסור להיכנס אל הקודש?!

בפסוקים אלה מפורטות גם שתי אמירות שאומר מביא הביכורים. הראשונה - "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", והשנייה היא פרשת 'מקרא ביכורים': "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…"³.

וכאן דרוש ביאור:

מדוע ישנן שתי אמירות? ומה החידוש באמירה הראשונה, הרי ברור שבעל-השדה בא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו?

הנחה ועזיבה

ההסבר לשתי ה'הנחות' הוא, כי מיד עם בואו של בעל-השדה אל הכהן, הכהן לוקח את הטנא מידו, ומניחו לפני מזבח ה' וזהו פירוש הפסוק הראשון "וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ". לאחר מכן, בעל-השדה אומר את כל 'מקרא הביכורים' ועוזב את המקום. לכן, פירוש המילים "וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" שבפסוק השני, אינו הנחה במובן של "לשׂים משהו", כמו פירוש ההנחה שבפסוק הראשון, אלא במשמעות של "לעזוב את הדבר ולהשאיר אותו במקומו".

אמירה לכהן ואמירה לה'

ולגבי כפל האמירות, למעשה יש שוני בין שתי האמירות שאומר בעל-השדה. את האמירה הראשונה הוא אומר לכהן - "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם וגו'", ואילו את האמירה השנייה הוא אומר לה' - "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה'".

תחילה בעל-השדה ניגש אל הכהן עם הביכורים, ומבהיר לו כי הפירות האלה אינם מתנה או מעשר אל הכהן, אלא נועדו לשֵׁם גבוה [לשם ה'], לביכורים. כדי להודות לה' ולהגיד את חסדיו לפניו. רק לאחר מכן, ניגש בעל-השדה לדבר לפני ה'.

יצוין, כי המלבי"ם⁴ הולך בדרכו של האברבנאל ומרחיב אותה. לדבריו, האמירה לכהן היא כעין התנצלות על כַּמּוּת הביכורים הזעומה אותה מביא בעל-השדה. לכאורה, כאשר כהודיה על הארץ הטובה והרחבה שנתן לו ה', בעל-השדה מביא רק מעט פירות, הוא נראה ככפוי טובה… אלא שעניינה של מִצְוַת הביכורים אינו בכמות הפירות, אלא כעדות ופרסום שבעל-השדה מודע לכך שהארץ שייכת לה', והוא זה שנְתָנָהּ לנו.

וכל עניין הבאת הביכורים הוא שבעל-השדה מעיד ומודה: "בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".

1. דברים, פרק כ”ו, פסוק ד’. ↩

2. שם, פסוק י’. ↩

3. שם, פסוק ה’. ↩

4. ראה פירוש “התורה והמצוה” על פרשת כי-תבוא, פרק כ”ו, פסוק ג’. ↩