מה המסר הנצחי?
בפרשתנו אנו לומדים על שנת השמיטה ועל שנת היובל. ויש להבין: מהו טעמן ועניינן של המצוות הללו, ואיזה לימוד ומסר נצחי עלינו ללמוד מהן?1
השנה השביעית - ושבעים השנים
מצוות רבות ומושגים רבים בתורה, קשורים במספר ‘שבע’. כאלה הם שבעת ימי חג הפסח, שבעת ימי חג הסוכות, ימי ‘שבע הברכות’ של חתן וכלה, ימי המילואים, ימי טהרת המצורע ועוד.
בכל המצוות הללו, המספר ‘שבע’ רומז לימי חייו הקצרים של האדם - “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה”2. האדם השלם, ראוי לו שיחוס על זמנו הקצר ועל ימיו הקצובים, וינצל אותם להשגת שלימות, ולא למרדף אחרי דברים זמניים וחולפים של העולם הזה הגשמי.
שנת השמיטה היא רמז לעשרת השנים האחרונות לחייו של האדם. בהן, מחמת זקנותו, הוא כבר לא מסוגל לפרנס את עצמו ולעבוד את האדמה. שנת השמיטה מזכירה לנו אחת לשבע שנים, שלא באנו לעולם לצורך המרדף אחרי הגשמיות, אותה מסמלת זריעת התבואה וקצירתה, כי-אם להשלמת נפשנו.
“וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה"3 - אכן, צריך לעבוד את הארץ ולאכול מפירותיה, אבל כאמצעי - ולא כמטרה. והפסוק ממשיך: “לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ” - הדברים הללו נכונים לא רק לגדולים שבישראל אלא גם לעבדים ולשפחות.
בשנת השמיטה, פרי השדה שבו האדם עמל ויגע, הופך להיות נחלת הכלל, ו’כל דכפין’ מוזמן לבוא ולאכול ממנו. דבר זה בא להזכיר לאדם, כי שדה זו לא לעולם תהיה שלו, ולא לנצח תישאר התבואה בידו, וביום מן הימים כל אדם יעזוב את העולם - ונכסיו יעברו ליורשיו.
השנים שאחרי החמישים
בדומה לכך, גם ‘שנת היובל’ רומזת לימי עבודתו של האדם. בעשור הראשון לחייו, האדם הוא עדיין ילד ואיננו עובד לפרנסתו. לאחר מכן, במשך חמישים שנותיו האמצעיות, הוא עמל וזורע את שדהו וקוצר את תבואתו. מלמדת אותנו התורה, כי מן הראוי שלסוף חמישים שנה, כשיגיע לעשור השביעי לחייו, יקרא האדם ‘דרור’ לנפשו מהשעבוד לחומר ולגשם - ויכין לעצמו ‘צידה לדרך’.
בשנת היובל, “יובל” גם מלשון בְּלִיָּה (של הגוף הגשמי) - “וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ”. רמז לגוף שישוב לאדמה ממנה הוא בא, “וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” - רמז לנפש, שברבות הימים תשוב לכור מחצבתה.