דרשה
לשבת

שמיטה ויובל - דומות או שונות?

בספרו ‘משנה תורה’¹ קובע הרמב”ם: “דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה, אחד הוא לכל דבר. כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ, אסור בשנת יובל; וכל שמותר בשביעית, מותר ביובל, ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית, לוקין עליהן ביובל; ודין פירות שנת היובל באכילה ומכירה ובביעור, כדין פירות שביעית לכל דבר”.

ואולם מפשט הפסוקים עולה, שהשמיטה והיובל הן מצוות שונות זו מזו. בעוד שבדיני השמיטה, המילה “שבת” מוזכרת שבע פעמים(!), הרי ביובל היא לא מוזכרת אפילו פעם אחת. מצד שני, על ‘שנת היובל’ נאמר שהיא “קודש” - “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים”², “קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם”³, דבר שלא מצינו בשמיטה. בנוסף, על שנת היובל מכריזים בתקיעת שופר, וגם את זה לא מצינו בשנת השמיטה.

ובכן, יש להבין: האם למִצְוַת השמיטה והיובל יש טעם אחד, או שמדובר בשתי מצוות שונות, שלכל אחת מהן יש טעם ועניין שונה?

הטעם לחומרת העונש

ואכן, הרמב”ם כורך יחד גם את הטעמים למִצְוַת השמיטה והיובל, וכותב: “כל המצוות אשר מנינום בהלכות שמיטה ויובל, יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם… וכדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה. ומהם חמלה לעבדים ולעניים”⁴.

לפי הטעם השני שכותב הרמב”ם, שמנוחת הארץ פעם בשבע שנים, מועילה להבריא את האדמה ולהרבות את יבולה, היינו מצפים שהעונש על עבודת הארץ בשמיטה, יהיה שארצו של העובד תיחלש ולא תיתן לו את פריה.

ואולם, בפרשת “בחוקותי” אנו רואים שהעונש על חילול השמיטה חמור בהרבה: “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם… אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ"⁵. ואם העונש הוא בסך-הכל על חוסר טיפוח גשמי של הקרקע, מדוע מדובר בעונש חמור כל-כך כגלות?

התקיעה והקדושה ביובל

לאור הקשיים הללו בדברי הרמב”ם, נראה להציע טעמים אחרים למצוות השמיטה והיובל⁶:

שני חסדים גדולים עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ברואיו. הראשון הוא חידוש העולם ובריאתו, ונתינת חיים לכל נברא ונברא. השני, הוא נתינת התורה לישראל, כדי להביא שלימות לאדם ולעולם⁷.

כדי לזכור את החסד הראשון, ניתנה לנו שנת השמיטה, השנה השביעית, בה הארץ שובתת כפי שהקדוש-ברוך-הוא שָׁבַת ביום השביעי לבריאת העולם.

שנת היובל, היא שנת החמישים, נועדה לזכירת החסד השני שעשה עימנו הקדוש-ברוך-הוא - מתן תורה, שהיה ביום החמישים ליציאה ממצרים. גם שמה של ‘שנת היובל’ נגזר ממעמד הר סיני, בו נאמר “בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"⁸, וגם תקיעת השופר ביום הכיפורים של ‘שנת היובל’ רומזת לקול השופר שהיה במעמד הר סיני. וזו גם הסיבה לכך ש’שנת היובל’ נקראת “קודש”, משום שהיא כנגד קבלת התורה - בה נדרשו ישראל להתקדש⁹, דבר שלא מצינו בשמיטה שהיא כנגד בריאת העולם הטבעית.

יהי רצון, שנזכה לקיים את מצוות השמיטה והיובל במהרה בימינו.

1. ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י’, הלכה ט”ז. ↩

2. ויקרא, פרק כ”ה, פסוק י’. ↩

3. שם, פסוק י”ב. ↩

4. מורה נבוכים, חלק ג’, פרק ל”ט. ↩

5. פרק כ”ו, פסוקים ל”ב-ל”ה. ↩

6. האברבנאל מונה שלושה טעמים במצוות השמיטה והיובל. בדרשה זו נביא את הטעם הראשון. ↩

7. ראה “תפארת ישראל” פרק ב’. ↩

8. שמות, פרק י”ט, פסוק י”ג. ↩

9. ככתוב (שם, פסוק י’): “ וְקִדַּשְׁתָּם היום ומחר”. ↩