מה מיוחד בעיר מוקפת חומה?
בזמן כיבוש הארץ בהנהגת יהושע בן נון, נקבעה נחלתו של כל שבט ושבט על-פי הגורל מאת ה’. כל שבט חילק את נחלתו לנחלות ולשדות בין כל משפחות השבט. פרשתנו דנה במקרה, שבן אחת המשפחות או אחד השבטים ירד מנכסיו, ונאלץ למכור את נחלתו לבן משפחה אחרת או שבט אחר.
במקרה כזה, אם יש לאדם קרוב משפחה שיכול לגאול את השדה בחזרה, כדי שתשוב לידי המשפחה המקורית שהחזיקה בו, או שהמוכר הצליח להשיג את סכום הכסף הדרוש לגאולת הקרקע, הקונה חייב למכור לו את הקרקע בחזרה. דין נוסף הוא, שאם עד ‘שנת היובל’ השדה לא נגאלה, ב’שנת היובל’ היא חוזרת לבעליה המקוריים בחינם.
הדין משתנה כאשר מדובר ב”בית מושב עיר חומה” - בית שיושב בתוך עיר המוקפת חומה1. במקרה זה, המוכר רשאי לגאול את הבית רק בשנה הראשונה לממכרו, ולאחר מכן - הבית נשאר בידי הקונה לצמיתות.
ונשאלת השאלה:
מה עומד מאחורי ההבדל בין שדה או בית שנמצאים בכפרים ובשדות, לבית הנמצא בעיר מוקפת חומה?
לכל בית - יעוד משלו
ביאור הדברים:
דין גאולת הקרקע נאמר דווקא על נחלות, והגאולה מתייחסת דווקא לקרקע כי היא זו השייכת למשפחה המקורית שקיבלה אותה בימי יהושע. ואולם, ברור שהמיטלטלין שנמצאים בקרקע, כמו בגדים וחפצים אחרים, אינם חוזרים לידי בעל-הקרקע המקורי.
“בתי החצרים” הם הבתים בהם יושבים החקלאים כדי לעבד את השדות שברשותם, ולכן דינם כדין השדה, והם שבים לבעליהם. ואילו “בתי ערי חומה” נידונים כמיטלטלין ולא כקרקע. שכן, הבית אכן יושב על קרקע, אבל עיקר תפקידו אינו השימוש בקרקע - אלא למחסה ולהגנה מחום וקור.
שנת הניסיון
מצד שני, בסופו של דבר, הבית שנמכר יושב על קרקע שבמקור שייכת למשפחה אחרת, ולכן למוכר יֶשנה שנה כדי לנסות ולגאול את הקרקע בחזרה, אבל אם לאחר שנה הוא לא גאל את הבית, הרי הבית נשאר ביד הקונה לצמיתות.
יצוין, כי במפרשי התורה ישנם פירושים נוספים ל”בית מושב עיר חומה”. ↩