דרשה
לשבת

קושי בשיטת רש”י

פרשת “בהר” פותחת במצות השמיטה, ככתוב: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’”.

רש”י שואל: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?” כלומר, מדוע דווקא חוזרים אל קבלת התורה בהר סיני, ולמה דווקא במִצְוַת השמיטה חשוב להדגיש שהמִצְוָה ניתנה בסיני?

ורש”י מביא את מענה המדרש: “מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני”. כלומר, הציווי הכללי על מִצְוַת השמיטה, כבר נכתב בפרשת “משפטים” פרשה שנאמרה מיד לאחר מתן-תורה בסיני. אמנם פרטי המצווה לא פורטו בספר דברים בנאום הפרידה של משה¹, ואם כן חייבים לומר שפרטיה נאמרו כבר במעמד הר סיני². והתורה באה ללמדנו שמִצְוַת השמיטה היא ‘בניין אב’ לכל שאר המצוות. כשם שכל פרטיה של מִצְוַת השמיטה ניתנו מסיני, כך גם פרטי כל שאר המצוות נאמרו מסיני, כי כל אחת מהמצוות ניתנה מלכתחילה עם “כללותיה”, וגם עם “דקדוקיה” הפרטיים.

תירוצו של רש”י מיישב את התמיהה בדרך הלמדנית, בעוד שעל-פי פשט, עדיין נשאלת השאלה: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”, ולמה דווקא במִצְוַת השמיטה יש דגש על כך שהמצוות ניתנו “בהר סיני”?

קושי גם בשיטת הרמב”ן

הרמב”ן³ מפרש בצורה שונה. לשיטתו, הקדוש-ברוך-הוא כרת עם ישראל ברית ראשונה כאשר משה רבנו עלה להר סיני, ובארבעים הימים בהם שהה משה בהר, ה’ לימד את משה את פרטי המשכן ועבודתו, וכן את הכללים של מִצְוַת השמיטה, ושל שאר המצוות המופיעות בפרשת “משפטים”. לאחר חטא העגל, כשמשה עלה שוב כדי לכפר על החטא, וכדי לקבל את הלוחות השניים, כרת הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל ברית נוספת, והברית השנייה נכרתה בליווי האזהרות, הברכות והקללות המופיעות בפרשת “בחוקותי”.

לאחר שנשלמה הקמת המשכן ופורטו כל סדריו, קורבנותיו ועבודתו, לאורך ספר “ויקרא”, שב משה ומפרש את מִצְוַת השמיטה עם פרטיה שנאמרו לו בסיני.

גם לשיטת הרמב”ן קשה: מדוע מסר משה את הציוויים לא לפי הסדר שבו נצטווה מאת ה’? הרי למעשה משה פתח במִצְוַת המשכן שעליה נצטווה בהר סיני, ולאחר מכן מסר את כל פרטי הקורבנות, דיני צרעת, טומאה וטהרה, דיני עריות ועוד, שציווה אותו הקדוש-ברוך-הוא ב’אוהל מועד’, ורק לאחר מכן שב לפרש את מִצְוַת השמיטה שעליה נצטווה כבר בסיני!

נימוק הגיוני לסדר הציווי

הסדר שבו מסר משה רבנו את המצוות, הוא על-פי חשיבותן ולפי המידה שקיום המצוות על ידי בני ישראל הוא חיוני:

תחילה פתח משה בציווי על הקמת המשכן וכל פרטיו, עבודתו ודיני הכוהנים המשרתים בו. לאחר מכן ציווה על דיני מאכלות אסורים וטומאה וטהרה, כדי שאיש מבני ישראל לא יתקרב אל הקודש כשהוא טמא. לאחר מכן, הזהיר את ישראל על גילוי עריות ועבודה זרה וכו’, כדי ש’לא תקיא אותם הארץ’⁴ כשיבואו אליה.

לאחר מכן, פירט את הדינים הקשורים לשמירה על כבוד ה’ - כגון המועדים, המנורה והשולחן, והמקלל את שם ה’.

רק לאחר כל אלה, שב משה ומְצַוֶּה את ישראל על השמיטה, עליה כבר נצטווה בהר סיני, כיון שהיא מִצְוָה שאותה יקיימו רק כשיגיעו לארץ ישראל.

1. על פי שיטת האברבנאל בספר דברים. ↩

2. שאם לא כן היכן נצטווה עליהם משה? ↩

3. בפירושו לויקרא, פרק כ”ה, פסוק א’. ↩

4. ראה ויקרא, פרק י”ח, פסוק כ”ח. ↩