משחק ב'מחבואים'
אדם וחוה נכשלו בחטא עץ הדעת, החטא שהוא השורש לכל החטאים שעתידים לחטוא כל הדורות שאחריו1. מיד לאחר החטא, במקום לקום ולהודות "חטאנו", הם בוחרים להתחבא מפני הקדוש-ברוך-הוא.
יש להבין: למה התחבאו אדם וחוה מפני הקדוש-ברוך-הוא, וכי אדם וחוה לא ידעו שאי אפשר להסתתר מפני הקדוש-ברוך-הוא, וכמו שכתוב2: "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה וגו'"? ואם אדם וחוה אכן טעו וחשבו שניתן להתחבא מפני הקדוש-ברוך-הוא, מדוע כשהקדוש-ברוך-הוא קרא לאדם "אַיֶּכָּה"3, הוא יצא מיד ממחבואו וחשף את עצמו?
על השאלה 'איכה', ענה אדם הראשון לקדוש-ברוך-הוא: "את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנֹכי ואחבא"4. ונשאלת השאלה: הרי האדם לא התחבא כאשר הוא שמע את קול ה', אלא להיפך - כששמע את קול ה' הוא יצא ממחבואו!
להבנת הדברים, עלינו ללמוד את הסיפור בהקשר הנכון, כדלקמן.
"עץ הגן" = עץ הדעת
נשים לב ללשון הכתוב: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' א-לֹהים בתוך עץ הגן". כמובן, התואר "עץ הגן" מתייחס לעץ החשוב ביותר בגן, עץ הדעת. ומכאן שאדם וחוה מצאו לנכון להתחבא ב… תוך עץ הדעת.
לכן, כשהקדוש-ברוך-הוא פונה לאדם בשאלה "איכה", אין כוונתו לשאול את האדם איפה הוא נמצא, אלא זו שאלה רטורית, שפירושה: "מה אתה עושה שם"? מה יש לך לחפש בעץ הדעת, הרי אסור לך לאכול ממנו!
מדברי ה' אליו, הבין האדם, שה' יתברך כבר יודע את מקום הימצאו, ולכן הסיק מכך שאין כל תועלת בהסתתרותו, ויצא מיד ממחבואו. מכאן, שביציאתו ממקום מחבואו, לא חשף האדם את מיקומו, שכן ה' כבר ידע זאת, כמובן, לפני כן, ואין דבר נסתר מנגד עיניו.
לא לברוח מאחריות
על שאלת ה' "איכה", עונה האדם בהכחשה ובצורה עקיפה ואומר: לא התחבאתי בתוך העץ כדי לאכול - חס ושלום - מפריו, שהרי "את קולך שמעתי", כלומר, אסרת עליי במפורש לאכול מן העץ, ויראתי מפניך ולכן שמעתי בקולך ולא אכלתי מן העץ. והעובדה כי "את קולך שמעתי" היא גם הסיבה למה בכלל אני מתחבא, כי כששמעתי אותך והפנמתי את מציאותך, זה היה הרגע בו הבחנתי בעובדה שאני ערום 'ואחבא' - הסתתרתי מפניך.
על כך עונה לו הקדוש-ברוך-הוא את התשובה המתבקשת: בדבריך יש סתירה מהותית - הרי, רק מפני שאכלת מעץ הדעת, נתת את דעתך לגוף שלך ולעובדה שבושה להיות עירום. מדוע, אם כן, אינך מודה על האמת אלא טוען כי לא אכלת מהפרי האסור? החטא של אדם וחוה גרם להם לחשוב בטעות שאפשר לשקר לה' ולהסתתר מפניו5, והם שכחו כי ה' יתברך בוחן כליות ולב6 ויודע את כל אשר נעשה.
מכאן אנו למדים, כי בריחה מאחריות לכישלון היא הוספת חטא על פשע. ואילו לקיחת אחריות, לעומת זאת, יכולה להיות צעד ראשון בדרך אל תיקון החטא והתשובה7.
ראה "פרדס רימונים" לרמ"ק (שער י"ג, פרק ג'), ועוד. ↩
תהילים, פרק קל"ט, פסוקים ז'-ח'. ↩
בראשית, פרק ג', פסוק ט'. ↩
בראשית, פרק ג', פסוק י'. ↩
תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג', עמוד א': "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". ↩
ירמיה, פרק י"א, פסוק כ'. ↩
משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ב': "ומה היא התשובה?… וצריך להתוודות בשפתיו". ↩