טעות האש
חנוכת המשכן הייתה בשוּרה של חגיגות שמחה. ברגע השיא, משה ואהרן נכנסו אל המשכן שזה-עתה נשלם והוקם, ומשה לימד את אהרן אחיו את סוד הקטורת הקריבה על גבי המזבח הפנימי. ולאחר מכן, הם יצאו והעניקו ברכה לעם. מיד אחר-כך ירדה אש מן השמים, ואכלה את הקורבנות שהיו על המזבח. היה זה אות להשראת השכינה במשכן, וההתגלות האלוקית שִׂימְּחָה את בני ישראל. הם ידעו שכעת נמחל להם על חטא העגל. ובתגובה, הם שיבחו את בורא העולם ונפלו על פניהם.
אך השמחה נקטעה באיבה. מבלי שהצטוו, נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, נכנסו אל תוך המשכן עם מחתות, בהן נשאו קטורת וגחלים על-מנת להקטיר קטורת בקודש פנימה, ושם יצאה אש מלפני ה' והמיתה אותם.
פרשני המקרא1 דנים בשאלה, על איזו אש ש"יצאה מלפני ה'" מדובר. ויש אומרים, שנדב ואביהוא קלקלו בכך שהבעירו אש גשמית, ולא חיכו לאש האלוקית שתבוא אל המשכן.
ייעודה של אש המערכה
להבהרת הדברים יש להקדים, כי מאז חורבן שני בתי-המקדש, "תפילות כנגד קורבנות תיקנום"2. ואכן, בשני התחומים אנו מוצאים מוטיב דומה - גם הקורבנות וגם התפילות זקוקים, כביכול, ל'ממוצעים' שיובילו אותם אל הבורא.
העלאת התפילות מתבצעת על-ידי המלאכים3, האמונים על כך שהדיבור הגשמי של האדם יתעלה ויתכלל באור-אין-סוף רוחני, והם גם מורידים וממשיכים את האור האלוקי בחזרה אל הנבראים. גם בבית-המקדש, העלאת בהמה גשמית על-גבי המזבח, נעשתה באמצעות "אש המערכה" - האש הרוחנית ששרתה מעל המזבח, והופיעה בצורה שנדמתה כ"פני ארי"4. האש שימשה כ'ממוצע' בדרך להתעלות והתכללות הקורבנות באלוקות.
התממשות החזון
'אש המערכה' בערה רק בבית-המקדש ולא במשכן. וזאת, משום שמשה רבינו רצה שהקשר של בני ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא וקבלת ההשפעה מלמעלה יהיו בצורה ישירה, ללא 'ממוצעים'. משה רבינו שהוא עצמו זכה לקשר ישיר, ללא צורך ב'מתווכים' כלשהם, כמו שנאמר "פה אל פה אדבר בו"5, רצה שגם התעלות הקורבנות תהיה כזו.
כניסת נדב ואביהוא למקדש, הסתיימה בצורה טרגית. אך לעתיד לבוא, כאשר תתגלה מעלת הנשמות ויתרונן על פני המלאכים - שוב לא נצטרך ל'ממוצעים'. לכל אחד ואחת מאיתנו תהיה מערכת יחסים של קשר ישיר עם הקדוש-ברוך-הוא, וקבלת השפעה ישירות ממנו יתברך.

