דרשה
לשבת

למה רק שניים?

“וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן” –

לאחר ש’אש התמיד’ של בין-הערביים בערה על המזבח כל הלילה, מְצוּוֶה הכהן לקחת תרומה מן הדשן שנשאר מהשריפה, ולהניחו בצד המזבח.

את כל מלאכות המשכן נצטווה הכהן ההדיוט לעשות כאשר הוא לבוש בארבעת בגדי הכהונה - מגבעת, כתונת, אבנט ומכנסיים. ואולם ביחס ל’תרומת הדשן’ מוזכרים רק שני בגדי כהונה שעל הכהן ללבוש - “מדו בד” - כלומר, כתונת¹ ו”מכנסי בד”.

ונשאלת כאן שאלה כפולה: ראשית, למה בכלל יש צורך לפרט אלו בגדי כהונה על הכהן ללבוש, הרי נושא ‘בגדי הכהונה’ כבר מופיע בתורה בפירוט קודם לכן? ושנית, מדוע התורה מזכירה כאן רק שניים מבגדי הכהונה - ולא את כל הארבעה?

הדישון וההקרבה - שווים

ביאור הדברים:

עבודת ‘תרומת הדשן’ עשויה להתפרש בעיני הכוהנים כעבודה זולה, שכן למעשה - הכהן שמרים את הדשן עוסק בניקוי המזבח, ועבודת ניקיון עלולה להיחשב לעבודה לא מכובדת. כדי לשלול גישה כזו, התורה מדגישה שהכהן המרים את הדשן חייב להיות לבוש בכל בגדי הכהונה. ללמדנו, כי ‘תרומת הדשן’ היא חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש, בדיוק כמו הקרבת הקורבנות או כל מלאכה אחרת.

התורה מדגישה במיוחד את הצורך בכתונת ובמכנסיים, כי יש חשש שמתוך זלזול במלאכת ‘תרומת הדשן’, הכהן עלול לעשות זאת בכתונת קצרה כדי שהכתונת הארוכה לא תתלכלך בדשן, או שילבש בגד שיחצוץ בין בשרו לבין המכנסיים כדי שגופו לא יתלכלך. לכן התורה אומרת במפורש - “וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ”.

מ’חטאת ואשם’ ל’שלמים’

על דרך הרמז, ‘קורבן העולה’ הוא משל לנשמת האדם, ששואפת להתעלות ולהגיע לשלימות - והמזבח הוא משל ללב האדם.

כהמשך לכך, הדשן רומז לתאוות גשמיות, מלשון “וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן²”. עובד ה’ שמעוניין להביא את נשמתו לידי שלימות, נדרש ללבוש “מדו בד”. כלומר, לרכוש מידות טובות לְבָנוֹת ונקיות מכל לכלוך וטומאה. לאחר מכן, עליו להסיר מעל עצמו את הדשן של המחשבות והתאוות הגשמיות, ולשים אותן “אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ”. כאמור, המזבח הוא משל ללב, ו’לשים את הדשן אצל המזבח’ פירושו: לתת אל ליבו ולהתבונן עד כמה התאוות הגשמיות נחותות, חולפות וחסרות ערך.

לאחר מכן, על הכהן להחליף את בגדיו וללבוש “בגדים אחרים”. הרמז הוא כי לאחר שהעובד את ה’ יבין עד כמה התאוות הגשמיות נחותות, הוא ילבש בגדי פרישות מתאוות העולם הזה ויוציא את הדשן והתענוג “אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור”.

אדם כזה יגיע אל התכלית הנכספת שהיא אהבת ה’, ויתקיים בו “וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה". יתר על כן, הוא יוכל להשתמש גם בחלבים, הם התאוות והרצונות הגשמיים, “לשם שמים”. אדם שאהבת ה’ בוערת בליבו, צורכי גופו לא סותרים את אהבתו לקדוש-ברוך-הוא. אדרבה. הם הופכים להיות כלים המשרתים את האהבה הזאת. וכך חלבי החטאת והאשם, הופכים לחלבי שלמים - “וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ… וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים³”.

1. ראה בפירוש רש”י. ↩

2. דברים, פרק ל”א, פסוק כ’. ↩

3. ויקרא, פרק ו’, פסוק ה’. ↩