“קודש קדשים”. ולכן?
לגבי ‘קורבן המנחה’, נאמר: “וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה… וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ, לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם”.
סיום הדברים מעלה שאלה: מה הקשר בין העובדה שה’מנחה’ היא “קודש-קדשים”, לכך שאסור לאפות אותה “חמץ”?
‘אכילה במקום קדוש’
ההסבר הוא כי לאמיתו של דבר, האמירה “קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא” איננה סיבה לאיסור החמץ של המנחה, אלא לדין שנאמר בפסוק הקודם: “בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ”. כלומר, אכילת ה’מנחה’ מותרת רק במקום קדוש כ”חצר אוהל מועד”, כי המנחה היא “קודש-קדשים”.
“כאילו הקריב נפשו”
מעלה גדולה היא ל’קורבן המנחה’ שזכה להיקרא “קודש-קדשים”, לעומת ‘קורבן השלמים’, לדוגמא, שהוא ‘קדשים קלים’. ‘קורבן המנחה’ הוא גם ‘קורבן הנדבה’ היחיד בו נאמר “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב1”, ולא “אָדָם כִּי יַקְרִיב2”.
את ‘קורבן המנחה’ שהוא מעט קמח, הביאו בדרך כלל העניים שלא היה להם כסף להביא קורבן בקר או צאן. כאשר אדם עני שחי את חייו בדוחק, ובקושי מצליח לפרנס את משפחתו, מצליח לחסוך מפיתו ולהביא מעט סולת לקורבן, עליו אומר הקדוש-ברוך-הוא: “מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו”, ולכן דווקא ב’קורבן המנחה’ נאמר “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב”. זו גם הסיבה לכך ש’קורבן המנחה’ נקרא “קודש-קדשים”, כדי ללמד עד כמה גדולה מעלתו של קורבן העני.