מה החידוש ב”עד הבוקר”?
“העולה” שבה מדובר בפסוק זה היא, כמבואר בדרשה הקודמת, ‘קורבן התמיד’ שמוקרב במקדש בכל יום בין הערביים. והכתוב מלמד, ש’אש התמיד’ צריכה לבעור כל הלילה, עד עת ההקרבה של קורבן ה’תמיד של שחר’ - “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר”.
ונשאלת השאלה:
לכאורה, כדי ללמד את הדין שהאש צריכה לבעור כל הלילה, היה די בכך שהתורה תכתוב “הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה”. אם כן, מדוע הוסיפה התורה גם את המילים “עַד הַבֹּקֶר”, ואיזה חידוש הן מלמדות בהבנת הפסוקים?
‘תרומת הדשן’ עם שחר
נענה על כך תחילה על דרך הפשט:
המשך הפסוק מדבר על תרומת הדשן. אילו לא היה נאמר במפורש שהאש צריכה לבעור “עד הבוקר”, היה ניתן להבין בטעות שתרומת הדשן יכולה להתבצע גם בלילה. לכן נאמר “עד הבוקר” ללמדנו שכל הלילה, עד סוף הלילה, הוא זמן מיוחד לשריפת התמיד על גבי המזבח. רק לאחר שהאיר הבוקר, הגיע הזמן הראוי לגשת למלאכה של תרומת הדשן1.
“הבוקר” כמשל
דרך נוספת להבין את הפסוק, היא על דרך הרמז:
‘קורבן העולה’ הוא משל לנשמת האדם, ששואפת לעלות למעלה מעלה - ולשוב להידבק באלוקיה. המזבח הוא רמז ללבו של האדם, וזמן הלילה המוזכר בפסוק - רומז לזמן שבו הנשמה שרויה בחשכת העולם הזה.
בזמן שהנשמה כלואה בגוף ובכבלי החומר, תאוות שונות ומשונות מושכות את ליבה ואת רצונותיה לדברים המנוגדים לעבודת ה’. הדרך להינצל מהמשיכה לתאוות ולמידות רעות, היא “וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ", שתבער בתוכנו אש של אהבת ה' ש"לא תכבה" עד שיאיר הבוקר, שהוא משל לחיי העולם הבא.
יהי רצון, שנזכה שרק אש אהבת ה’ תבער בליבנו, והיא תכבה כל ‘אש זרה’.
בדיעבד, תרומת הדשן כשרה גם בלילה. יומא סוף פרק א’ (במשנה). ↩