מה מקור הכוח?
לפי תורת הסוד, עניין הקורבנות מוגדר במושג 'העלאה'.
כלומר: לצורך בריאת עולמות מוגבלים, כיסה הקדוש-ברוך-הוא כביכול את אורו הגדול בצמצומים רבים, עד שנברא עולם גשמי, ובו נבראים שיש בהם ניצוצות קדושה, הנסתרים תחת הכיסויים והצמצומים.
על נשמות ישראל מוטלת המשימה לברר את הניצוצות הללו, להפריד את הטוב מהרע, ולהעלותם בחזרה למקורם ושורשם העליון.
לשם כך באו הקורבנות - להעלות מלמטה למעלה את הניצוצות שבדברים הגשמיים הראויים לקורבנות. העבודה המקבילה לכך בנפש האדם, במיוחד בזמן הזה שאין בית-המקדש קיים, היא לברר ולתקן את הנפש הבהמית, ולהעלות ולזכך אותה.
מהיכן מקבלים בני ישראל את הכוח לברר ולהעלות את הניצוצות, במיוחד אלה שנפלו לנפש הבהמית שהיא נפש מצד הקליפה והסטרא אחרא?
"לשם ייחוד"
ההסבר לכך הוא1, שבציווי על הקרבת קורבן התמיד, נאמר: "את קרבני לחמי". המילה "את" רומזת לכל עשרים ושתיים אותיות התורה - מאל"ף ועד תי"ו. להורות, שהכוח של בני ישראל לברר את הניצוצות, בא מכ"ב אותיות התורה.
אמרו חכמינו2 ש"כל הקורא ושונה בתורה, הקדוש-ברוך-הוא יושב ושונה כנגדו". העוסק בתורה מתאחד עם דיבורו ומחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא. הייחוד הזה גורם ביטול לאלוקות בנפש האדם, ההופך אותו לראוי להשראת האור האלוקי, ומכך זוכה לתוספת כוח בבירור ניצוצות הקדושה שבעולם.
בכוחו של משה
ועדיין יש מקום לשאול: הביטול ברמה כזו של התאחדות עם המחשבה והדיבור של הקדוש-ברוך-הוא, הוא ביטול נעלה מאוד, שאדם רגיל לא מסוגל להגיע אליו. אם כן, איך יוכל האדם להגיע לכך?
לכן מקדים הקדוש-ברוך-הוא ומפנה את הציווי על הקורבנות למשה רבינו - "צו את בני ישראל, ואמרת אליהם". משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא"3, הגיע לרמה גבוהה ביותר של ביטול, ובכוחו להעניק לכל אחד ואחת מישראל את הכוח להתחזק בדבֵיקות בה', ולהצליח בעבודת בירור ותיקון העולם, ועשייתו 'דירה' לקדוש-ברוך-הוא.
ולכן נאמר: "צו את בני ישראל" - 'צו' מלשון צוותא וחיבור, שעל-ידי שמשה רבינו יהיה בצוותא עם בני ישראל, וימשיך להם את בחינת 'משה' - ביטול מוחלט לאלוקות4, יהיה להם הכוח להתאחד עם הקדוש-ברוך-הוא בלימוד התורה, בביטול גמור, עד שכשידברו בדברי תורה - הקדוש-ברוך-הוא ידבר מפיהם, "ואשׂים דברִי בפיךָ"5.
וכך, על-ידי "צו" - התקשרות משה רבינו עם בני ישראל, נעשה "ואמרת להם את קרבני" - שיש לבני ישראל כוח הדיבור ("ואמרת להם") ללמוד את אותיות התורה ("את"), ולהתאחד עם דיבורו ומחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא, ולהתקרב אליו ("קרבני" מלשון קירוב)6.
לפי 'ליקוטי תורה', פרשת פנחס, דף ע"ו, א' ואילך (וראה שם, דף ע"ז, ב'). ↩
תנא דבי אליהו רבה, פרק י"ח. ילקוט שמעוני, איכה, רמז תתרל"ד. ↩
במדבר, פרק י"ב, פסוק ז'. ↩
משה רבינו היה בטל לחלוטין, כאמרו (שמות, פרק ט"ז, פסוקים ז'-ח'): "ונחנו מה". ↩
ישעיהו, פרק נ"א פסוק ט"ז. וראה לעיל בהערה 18. ↩
לפי 'ליקוטי תורה', פרשת פנחס, דף ע"ו, א'. ↩

